שונות

החלטתי.
אספתי אותה ב11:30.
יהלום ישנה בבית.
פוגש אותה. כמה היא יפה.
היא היתה צריכה אישור לצאת מוקדם יותר.
נדמה לי שהנוכחים האחרים מקנאים, שעה שאנחנו עוזבים את המקום. היא משוויצה. אני רואה את זה בעיניה.
נוסעים לארומה.
למה דווקא לרשת הזו החד גונית, המשעממת בעלת התפריט הדל יחסית?
לא יודע.
אולי כי אני רוצה לסגור מעגל?
נקמה? (אז היכן הם ישבו?)
ואולי כי אני מחבב את הסניף הספציפי הזה.
נוסעים. הגענו. אני מזמין אספרסו קצר. היא מבקשת אייס שוקו (?).
לא אומר מילה. אם זה מה שעושה לה את זה.
שולח אותה לראות אם יש מקום בספות מעור הנוחות יותר. חוזרת ואומרת שלא.
מתיישבים.
יש מצב שיזהו אותנו.
עניין זה לא מהווה פקטור כלשהו.
"ספר לי על עצמך".
אני מתפקע מצחוק. מתחיל לספר לה. בשיא הרצינות. כמו בראיון עבודה, כולל כל הפרטים. היא מחייכת. אח"כ מתפוצצת מצחוק. אני מתגלגל מצחוק.
חלק מהפרטים לוחש לה באוזן. בכל זאת, המקום מפוצץ ולא רוצה לפרוס את חיי לפרוסות שניתן לבלען בקלות.

"אתה זקן"?
"כן. אבל זקן מאוד צעיר".
מסתכל בעיניה. טובות, יפות, שיער מתולתל שחור.
אני כל כך אוהב אותה.
אני יודע שהיא אוהבת אותי.
רוצה? מציע לי את השוקולד המחולק יחד עם הקפה.
אני אומר לה : "לא", ובכל זאת חותכת חצי ממנו.
מדברים. צוחקים. מדברים על המשפחה שלי. על יהלום.
יהלום מתקשרת. מדבר איתה 2 דקות וסוגר.
פתאום קמה.
מסתכלת עליי מחייכת.
המקום מפוצץ אנשים.
מתקרבת אליי.
אנחנו מתחבקים.

ראשה מונח על החזה שלי. לא זז.
מלטף אותה.

צריכים ללכת. אני צריך להוציא את הקטנצ'יק מהגן.
קמים.

"אני אוהבת אותך. אתה האבא הכי טוב בעולם"
נמס.



אומנם רציתי לקרוא לך מאיה, אבל השם שלך יפה כמו שהוא.
אבל בכל זאת נוסטלגיה (לא שלי) קורעת לב.