שונות

פתאום היא מופיעה בחדר שלי.
"הייתי בסביבה" היא אומרת, "חשבתי לקפוץ", היא אומרת כמעט ביובש.
"שלום. מה שלומך". אני אומר לה, די המום. המרוחקת, המתנשאת, והכל כך יפה הזו ירדה ממגדל השן אלינו. מה היא צריכה?
"רוצה לשתות"? אני מסנן במבט חשדני, בכל זאת מנומס.
"כן". היא אומרת.
מכין לה נס, אחרי שאני מוודא כיצד היא שותה אותו. מלא חלב. הקפה נמהל. קר. לא נשאר ממנו כמעט דבר שמזכיר קפה, הייתה צריכה לחסוך את ההוראות ולומר עשה לי קפה "בטעם מגעיל", אבל כל אחד בהעדפותיו שלו. אני מכבד. אני סובלני. כזה אני. ליברלי. גם לאנשים ששותים קפה חיוור ודלוח. (טוב שלא ביקשה את הנס מקופסת הפח).
יושבת מולי. מתחילים לדבר על עבודה.
כמו שהאחת, סאקרית של קרחים, אני סאקר של עיניים כחולות. טוב. כאן העיניים מתחברות לפרצוף יפה. הכחול הזה הוא רק תירוץ פרטי בשבילי לבהייה בה. היא מאוד יפה. לא סתם יפה.
הלעטיני מן הכחול הכחול הזה.
מולעט בכחול עוד ועוד, מסתכל עליה. היא מחייכת.
היא יודעת לחייך? איזה קטע.
מכיר אותה כיבשה במקצת. טכנית.
היא מדברת איתי על עבודה.
עבודה זה חשוב.
עבודה. המכנה המשותף הנמוך ביותר. מה עם דיבור על מקומות מעניינים יותר. אישיים.
רוצה להכיר אותה. מי את באמת. לא נראה לי קשורה לעבודה שלה.
לא יודע איך זה הגיע אבל פתאום מתחילים לדבר על ההופעה של לינקין פארק. רצתה להגיעה. לא יכלה. מודה. אני מתלהב. לא כל אחת כאן חובבת רוק. ועוד איזה מוזיקה היא אוהבת.
מתחילים לדבר על כל מיני להקות. מפגינה ידע רב. השולחן עמוס המסמכים והעבודה הבלתי נגמרת הזו נעלם ביננו. שמות של להקות נזרקים לחלל האוויר. אני שם במחשב, כמו נער מתבגר (ומתלהב) את הדיסק עמוס השירים של לינקין (דקס לא לדאוג לא יהיה לינק בסיום) תוך כדי שהיא מדברת. מחייך. היא מרוצה. ברקע המוזיקה. היא שרה. אני עושה תנועות. (מתונות. מתונות. בכל זאת משרד). אפשר לדמיין כוסות יין דמיוניות בידיים. יותר נכון בירות של ליטר.
מתברר כי הצנונית "רוקיסטית". מזיזה את הגוף. על כיסא האורחים שלי.
ואחרי קו פרשת המים הזו (ריכוך ע"י מוזיקה ששנינו אוהבים) הכל נראה אחרת. גם יפה וגם אוהבת מוזיקה "טובה". כמו שאני אוהב.
פתאום בבת אחת, נשבר הקרח. שלב החפירות. אם אני מחבב בן אדם זה אומר שאני צריך להכיר אותו. פטפוטי ביצים לא מעניינים אותי. מספרת לי דברים "אינטימיים". מספר גם לה. מספרת לי כמה לא קל כאן. כמה לא מתחברת. מספרת לי על הבן זוג. על החיים. אצלי זה אף פעם לא TOO MUCH INFORMATION (מה עדיף? שיחות משעממות על כמה אנחנו תותחים ויצירתיים בעבודה ששנינו התחלנו בהן במסווה של סמול טוק מקצועי. בלה בלה. להקיא מזה. מגעיל).
היפה, מושא לחרמנותם של כל העובדים, המרוחקת, המתנשאת, הקרירה, מתגלה כאישה חמה, חכמה, מעניינת, יצרית (מודה ישר חשבתי אם יש מצב שהיא בדסמ"ית...אבל "הסיווג" קורה עם כל אחד, כך שהיא לא יוצאת מהכלל).
בזמן הזה חלק מהעובדים מגיעים לחדר בענייני עבודה. חלק מגיעים בגללה.
הם נוטשים כמו עכברים את הספינה הלא טובעת, עת היא מראה סימני עצבנות ומדברת אליי בשקט.
נפרדים. "אני אצרוב לך את הדיסק הזה", היא אומרת (למה, אני חושב בלב היא צריכה לצרוב לי על דיסק?)
מבקש ממנה עזרה בתחום אחריותה. שתקצר לי תהליכים. לא חייבת לעשות זאת. בדיעבד, אחרי שששה לעזור פתרה לי הרבה צרות ושעות רבות של עבודה.
"אני נוסעת לצפון עם בעלי. חוזרת ביום רביעי. דבר איתי ביום רביעי. אתה יכול להתקשר גם לא לצורך ה- XXXXX". מסתכל עליה. היא מסיימת את המשפט וממשיכה להסתכל עליי. המבט שלה לא נגמר. נתקענו? מה זה סצינה מסרט? יאללה... להמשיך להסתכל עליה? להפסיק את זה? אתה רוצה להפסיק עם זה? מסיר את המבט.
מחזיר את המבט. "נדבר", אני אומר. מסיט את המבט במבוכה, שוב. מחזיר אותו, שוב. היא עדיין שם עם הכחול הכחול הזה בעיניים, מחייכת במבוכה.
יותר מדיי כחול.

היא עוזבת. כל אנשי המשרד באים. שואלים. מה היא עשתה אצלך? מה היא רצתה? "יש לה מישהו"?

"תגידו אין לכם עבודה"?

ביום רביעי היא מתקשרת אליי. היא נשמעת משוחררת. שמחה. "הכנתי לך מה שרצית".
"תודה", אני אומר לה.
מבהירה כמה דברים במה שהכינה. מסבירה. אומרת שתביא לי את הדיסק שצרבה. "אני אשמח". אני אומר לה.
"אז מה איתך"? שואלת.
"בסדר", אני עונה לה. "הכל טוב".
שתיקה...(לשתוק או להמשיך? לדבר? לשתוק?-שותק).
"טוב" אני אומר.
"נדבר" אני ממשיך. "להתראות".
"להתראות". אומרת.
השיחה נגמרת.
בחיים האלה כל הזמן בחירות.
טוב לי עם עצמי. מרגיש טוב. זה אומר שאני שלם לגמרי עם ההחלטות שלי?
לא בהכרח.