שונות

"זה אבא שלי". הוא אומר בגאווה לשאר הילדים.
תמיד הוא אומר את זה.
אני לא עושה כלום ומרגיש כל כך חשוב.
זה הרי לא הישג מיוחד במינו להוליד ילד.
אבל עדיין אני חש סיפוק ענק כל פעם שהוא אומר בגאווה "זה אבא שלי".
במגרש משחקים עם ילדים אחרים. עולה על המגלשות, מתנדנד על הנדנדות. "בשביל" הילדים. איזה תירוץ מעולה לשחק במתקנים שלנו שלא היו שאנחנו היינו קטנים.

התחושה הזו של "זה אבא שלי" שהוא אומר בגאווה, היא כל כך משמעותית בשבילי.
למה?
למה המשפט הזה שהוא אומר חשוב לי יותר מכל הדברים האחרים.
אנחנו אוהבים ביקורות טובות.
שאומרים לנו שעשינו עבודה טובה, או שאנחנו מקבלים תעודת הצטיינות במשהו, אז זה עושה לנו טוב.
אבל למה משפט כזה עושה לי הכי טוב. יותר מכל התארים ותעודות ההצטיינות המטופשים.

אני הרי לא עושה משהו יוצא דופן. אני רק ממלא את תפקיד האבא.

מעבר לאהבה ולהענקה שיש לכל אבא כלפי ילדו הבנתי למה.
זה האבא הנוכח-נפקד שהיה או לא היה לי.

ואני רואה את הילדים שלנו שאנחנו כה משמעותיים להם בשנים הראשונות ויודע ומרגיש שנמשיך להיות כאלה גם בשנים שיבואו.
---------------------------------------------------------------------------------------------------
אתמול במסיבה הכל קיבל מימד של כוח האינרציה. לא מהבחינה השלילית של ההתמדה, אינרציה חיובית. חלקה. מכונה משומנת. מכונה שניתן לסמוך עליה. שמקנה ביטחון.

הכל טבעי : התיק עם "האמצעים".
האזיקים.
החברים היקרים ששיחקו משחקים לידנו.
המשחקים שלנו.
אלו שבחרו לבצע מכחול ושפורפרת חצי מטר לידנו.
כל אחד עם הסטיות המיוחדות שלו.

כאילו חיינו את החיים הללו שנים.

רוקד, מסשן, שותה (כבר לא כל כך הרבה כמו בהתחלה).

נהנה.
שליו.
איתה עם האחת המיוחדת הזו (ואולי כן הולך לקבל את מה שהצעתן לגבי סשן סחיטת מחמאות על יופיה הבלתי מוכר על ידה)
והשיר הזה תקוע מאתמול :