שונות

סיפור אמיתי.
צונזרו רק פרטים שלא ניתן לספר..

שוב בחרו את הצוות שלי למשימה.
גאווה.
האמת אין את מי לבחור, אבל זה ביננו. כולם עסוקים, או ממש לא רוצים לבצע את המשימה.
המשימה הזויה מדיי.
לחסל תופעה שאף אחד באמת לא רוצה להתעסק איתה.
ההכנות היו קפדניות.
הזמן לפני הוא מתוח תמיד.
קימה מסודרת. מוקדמת.
מצחצח שיניים ומתרגש. שונא-אוהב את המארבים האלה. יותר מדיי מהם.
תמיד יש סיכון. אי אפשר למדוד אותו. כמה מסוכן הפעם? יותר מהפעם שקדמה?
יותר מהמארב כוכב ההוא?

כמה מתרגש?
יותר מהמארב הראשון?

ושוב לוקחים בקבוקים לעשות בהם פיפי.
וגם לוקחים אותם איתנו, חזרה. יען אנו מקצועיים ולא רוצים שיידעו שהיינו שם.
טוב לפחות כאן זה יהיה אחרת. אני מקווה. וחוץ מזה על הזין שלי. הפעם לא לוקח בקבוקים. אני יודע שזה לא מבצעי. אבל אני לוקח את ההחלטה.
לא שווה את הסיכון. לא בטוח. אבל אשא בתוצאות.
לא בא לי שוב להשתין בבקבוקים. זה גם פיפי של בוקר. צהוב כזה. מסריח.

אני אוהב את ההכנות.
הן נותנות לי תחושה של שליטה.
הפקלי"ם מוכנים.
סגור על הצירים.
סגור על כוחות סמוכים (אין. אתה לבד)
כוחות חילוץ
סיוע אווירי.
כל אחד יודע את תפקידו.
הצוות הזה מתפקד כאילו היה ישות אחת.
הקשר בתוך האוזן.
תמיד לומד בע"פ את התצ"א.
את הסביבה הקרובה בקפדנות.
הרחוקה גם, אבל פחות.
תרחישים ותגובות.
תמונת מודיעין (אין מודיעין. למה שיהיה? אין אף פעם בעניין הזה)
לוקח בחשבון גם את התרחיש הכי גרוע. זה שלא מדברים עליו.
זה שמשלב טפשות ואומץ מסרטי מלחמה סוג ז'.
מתמקם.
שקט.
לא נושם כמעט.
מרוכז.
אני ראשון ואחרון בתצפית.
כל החושים מחודדים.
מפחד?
בטח. אבל פחד טוב. פחד שגורם לך להיות מפוקס. חד ומהיר החלטה.
והנה אני רואה את הדמות.
בעזרת המכשיר האופטי.
היא מתקרבת.
(תן לה להתקרב).
היא במרחק של 2 מטר ממני.
(תן לה להתכופף, הרי זה מה שתעשה. היא חייבת לעשות את זה)
אנחנו במרחק של 20 ס"מ. זה מזה. לא מגזים. ככה יצא. היא לא רואה אותי. אומנם 20 ס"מ, אבל לא רואה לה את הלבן בעיניים, לא מריח אותה.
זה מדהים איך היא לא מרגישה בקיומי.
זה היה מדהים אם היתה מרגישה.
אני לא נושם. אני יכול אבל אני מגדיל ראש. לפעמים לא במקומות הנכונים.
תן לה להסתובב.
הכל עפ"י התרחיש.
מאחוריה עוד 3 דמויות.
מכת אש? עכשיו? לא. רגע חכה. חכה. עוד טיפה. עוד טיפה.
עוד...
מסתער על הדמות ההמומה. המבוהלת. היא קופצת.
זה מאוחר מדיי בשבילה.
עכשיו אני מכונת-הרג.
לא אוהב להתייחס כך לעצמי.
מצד שני אני בדיוק כזה.
חייל.
שהמטרה שלו אחת.
הדמות....היא עם הגב אליי.
(זה לא נראה או נשמע טוב, אבל סתם לידיעה, יורים לאויב גם בגב. זה יותר בטוח)

גורלה כבר נחרץ.
לא חס עליה.
לא חושב על זה עכשיו.
הגוף מתוח כמו קפיץ. רוצה לפעול.
מכת אנדרנלין.

עכשיו!!

אני נגלה לדמות המפוחדת.

"ילדה זה לא יפה לגנוב עיתונים".
ככה. הכי רובוטי שיש.
לוקח מידה את העיתון. נותן לה ולאמא השרמוטה, ששלחה אותה לגנוב את העיתונים, מבט רובוטי מלא זעם עצור וסוגר את הדלת.
הגניבות נפסקו.
התופעה חוסלה.
חוזרים לבסיס (השירותים)
העיתון ביד.
שוב, גאווה לצוות.