שונות

אתמול נסעתי ברכב ושמעתי את השיר הזה.
גם אתם מתנועעים ברכב או זה רק אני והילד האמצעי שלי.
הוא לא יכול שלא.
גם אני לא.
יש שירים שזורקים אותי אוטומטית לסיטואציות, לחברויות.
לתקופות.
כשהייתי בן 18 היו מסיבות רחוב בשדרות רוטשילד בימי שישי בצהריים (בסוף הרחוב אחרי אלנבי לכיוון הים, לא היכן שמחאת האוהלים היום או השרידים שנותרו ממנה)

זה היה לפני הצבא.
היינו חבורה.
בחורים חרמנים ובחורות אפילו יותר.
רקדנו שם ברחוב.
אלכוהול.
אנשים יפים.
בגדים מזעזעים.

השיר הזה גם היה. או כך לפחות נדמה לי היום.
האמנו, אז, שאם מזדהים עם שירים מסויימים אז אולי אנחנו מביעים גם סוג של אמירה.
היום אני מבין שהמציאות היא הרבה יותר מורכבת מערגה סתמית לשלום.
אח"כ התגייסנו לצבא.


חלקנו תיעב את זה.
חלקנו התאהב בזה.

חלקנו הפכו להיות מכונת הרג פציפיסטית.

(השיר מתייחס ל-Agent Orange - המילה המכובסת לחומר קטלני בו השתמשו האמריקאים בוויטנאם. החומר נועד להרוג את הצמחיה, אשר בתוכה הסתתרו הוייטקונג. כתוצאה מהחומר נהרגו אלפים ואלפים אחרים נולדו עם מומים)

מה שעצוב, מלחיץ וטיפה מרגיע (האחרון מרגיע רק שוטה עיוור) הוא שהחומר הזה דומה למסטיק בזוקה, בהשוואה לכלי הנשק העכשוויים.

האם נצטרך יום אחד להגן על עצמנו?

העולם הוא לא סרט של טובים מול רעים.
המוסר לא עובר בקו ברור ומחלק את הרע מול הטוב.
כדי לעשות טוב צריך מעט, או הרבה, רע.
כדי לעשות רע צריך מעט טוב.
זו תפיסת עולמי שעוצבה בסיטואציות בלתי אפשריות לעיתים.
ניפצה את התמימות לאט לאט.
לא תמיד צריך לעשות רע כדי לקבל טוב וההפך, אבל יש מצבים מורכבים שכן.

וכך אנו משתמשים ב-"Orange Crush" שלנו.
לא הוא בדיוק, אלא הקונספט.
ב"רע" ב"רוע" כדי לעשות טוב.
לעיתים יותר מדיי.
לעיתים פחות.
לעיתים לא צריך לעשות שימוש בו.
לעיתים חייבים לעשות שימוש בו ודווקא אז לא עושים.

אבל למה להרוס את התמימות?

תנו לי לחזור לילד הנאיבי שהייתי.
עם שירי המחאה, עליכ.