שונות

לפני היא בודקת אם הגדולה עברה לעולם החלומות.
4 גפיים נקשרות.
מזוודת ההפתעות נפתחת.
התחת מלא סימנים מאתמול. ממסיבת יום הולדת.
שטפי דם קטנים. שטפי דם גדולים.
מסתכל עליהם כמו במבחן רורשך. (כמו בחמישיה הקאמרית, שוב אני רואה רק כוס. ועוד אחד. ועוד. האם הבעיה היא רק בי??)
צחקוקים אחרונים.
ואז הם ניחתות. ההצלפות.
החוד של הדבר החדש שעדיין לא נעשה בו שימוש, עובר על העור.
רואה את הפה נשמט.
אהלן אדון ספייס.
הספייס האהוב עליי לצפייה. הספייס לא מכאב.
הכי עוצמתי שיש.
עפה.
אני מפסיק. מלטף. על מה את חולמת? מה את חשה? האם את חושבת גם על הפער ביננו? ברור שלא. את לא חושבת. את רק שם. זה היה עצוב אם היית חושבת על זה כעת.
לא רוצה שתחשבי על זה כעת.
לא יודע אם הייתי רוצה שתחשבי על זה בכלל.
אח"כ, כשהיא תצעק לי "די. די. די" אכנס למוד האכזרי. הסאדיסטי. הגוף שלה יתפתל כמו צלופח למטה. מנסה להיעלם. להתכווץ. אבל "די" היא לא מילת בטחון. וגם לא "תעצור". וגם לא "דיייייייייייייייייייי".

מנסה לברוח. עכשיו את לא בורחת.
אם לא שמת לב את קשורה. דמיינו, או אל תדמיינו צחוק מרושע.
דמיינו צחוק של תינוק. תמים.
כעת, הדאגה היחידה שלי, בעולם היא לא לפספס את האיזור עליו ניתן להצליף.

זה לא קל כי הצלופח למטה על אקסטות. עף לי מצד לצד.

די זה פאטתי. אין לך לאן לברוח. טוב זה לא. זו תגובה טבעית. יאללה בסדר. תמשיכי להתפתל. זה טוב.

אני מרוכז רק ביד שלי ובתחת שלה.
תתמודדי עם מר כאב.
הוא עוזר לך.
מחדיר למוחך בינה. רגש. הבנה. עמידות.
ואני שוב אחשוב אם אזכה אי פעם לשמוע את מילת הבטחון הזו ביננו.
הייתי רוצה לשמוע אותה. לפחות פעם אחת.
ולא בגלל שאני סאדיסט. זאת אומרת אני כן. מסתבר. אלא בגלל שהייתי רוצה שתרשה לעצמה לשחרר אותה ככה. מתי שיתאים לה.
אבל היא לא תעשה את זה. היא תראה בעצמה נשלטת פחות טובה. היא תראה את עצמה כמוותרת מהר מדיי. ולא יעזור שאומר לה שזה סבבה לגמרי.
"ביננו את לא צריכה גבולות/מילת בטחון", זה משפט לא נקי מקשיים בעיניי. אנחנו לוקחים הכל. בוא נשאיר לכם משהו. זה לא מאיים עלינו.
אני יכול לומר אותו בקלות. ועדיין להרגיש טוב עם זה. אני יודע, באמת שלא אפגע בה, ועדיין.
עדיין היא לא תשתמש במילת הביטחון שלה.
ואם היתה משתמשת כל שני וחמישי בה.
האם עדיין הייתי כה נדבן?
כן.
זה לא פוגע באמון שאתן רוכשות לנו. נותנות לנו.
להפך.
ואני רוצה להתקרב למילת בטחון. ומצליף חזק. ועוד. ועוד.
הנה היא מתחילה לבכות. בכי משחרר. הגוף כבר התקפל. המוח שלי ממשיך לתת פקודות ליד האוחזת בשוט. נדמה שמי ששולט ביד ובשוט היא המערכת הסימפטטית. רק נדמה. אוטומט. אטרף. חיה. טורפת. מסתובבת סביבה עירומה. כמוה.
חיות הן ללא בגדים, בניגוד לשולטים.

עוצמות כמעט הכי גדולות שיש. יש עוד מקום לעוצמה. לא עוד הרבה. שומר את זה. בינתיים.

"תעצור. בבקשה. תעצור. די". אני שכחן, בד"כ, אבל זוכר שכל אלו הן לא מילות הבטחון.
ממשיך תוך כדי התחינות.

ממשיך עוד כמה הצלפות לאחר המילה "די". הצלפות חזקות. מרגיש ספייס או מה שקוראים לו כך. ספייס לעניים, אבל נניח בדוחק שזה ספייס. כבר אין לי כח להתווכח. וגם כי זה הכל עניין שלה הגדרות ויחסיות.

הגוף המפותל והמתוח שמתעוות עד לאן שההגבלה מאפשרת לו חוזר אט אט למצבו הנורמלי.

הרווח בין המיטה לגוף מצטמצם אט אט.
היא מסדירה נשימה.
גם אני. ולא ממאמץ פיזי.
בוכה. מייללת. בוכה.
מרוקנת.
מזוככת.
דמעות בעיניים.
אני רוכן מעליה. ניגש אל אוזנה ואומר לה שאני אוהב אותה.
היא ממלמלת משהו בעיניים עצומות שמזכיר "אני אוהבת אותך". אני מנחש, אבל יש לי יסוד להאמין שלזה התכוונה.

אינטימיות עילאית. מקסימום ממנה.

מלטף אותה. לוחשת "תודה". לא יודע כמה זמן עובר. זה גם לא משנה. היא עדיין עוצמת עיניים.

בדרך כלל זה התפקיד שלה להתיר את הקשירות.
לסדר את האמצעים. לנעול את המזוודה.
הפעם כל מה שהיא יכולה להציל מעצמה הוא "אתה יכול לכסות אותי"? כאילו לא הייתי עושה את זה בלי שהיתה אומרת. אבל היא שם. למעלה. אני כאן. וזה מובן.

היא שוקעת לעולם שכולו אושר.

אני רואה את פניה.
מאושר בחלקי. בחלקה. אבל גם יודע.
שהאושר חמקמק.
אושר בוגדני.
זמני.
אינטרוולי.
אושר מלא ומתוחם.
אושר עילאי.
אושר אד-הוק.
והוא יישאר עימה ביום שלמחרת.

והוא ייעלם. לאט לאט. בנבכי המציאות הקשה.
בנבכיה שלה.
יתמוסס. לא כמו סוכר במשקה חם. יותר כמו מלח במים קרים.
לאט. אבל בטוח. היא תדאג לסלק אותו.
ואז שארית מלח האושר תיעלם.

ואז הנפילה.
הנפילה יכולה להיות איטית. סטיכית. נבנית. הדרגתית.
קטנה.
היא יכולה להיות גם מהירה.
גדולה.
זה לא קל, אבל עדיין בר התמודדות.
והיא תמצה את כל המצב שלה ב"חוסר בסשנים".

כי לא היה מזמן סשן.

והיא תחשוב שהבדס"מ הוא מרכז הבריאה. אולי אפילו הנזר בכבודו ובעצמו.

ואולי הוא באמת כזה בשבילה, מאשר בשבילי.
כאילו נוצר כדי להצילה מעצמה. ולא רק כלי. כלי מצוין, בדרך לשם.
ושוב תפחד מהפער.
ואני לא.
כבר לא.

כי גם לפחד נמאס בסוף. באיזה שלב בחיי הפסקתי לפחד. וגם אם כן, לומדים להתגבר על כך.
"אל תפחד מהפחד".
כי הפחד הוא בזבוז זמן נוראי.
ואנשוך שפתיים.
כי אני שולט!!1. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להתפרק.

את תבכי. תייללי.
תפרקי כל עול.
אכייל את עצמי לסבל שלך.

שליטה גם בכאב שלי?

בשבילך אני מוכן. כי אני אוהב אותך.

והיא, כמו עונות השנה, תחזור לעצמה. למצב הכה רגיל. המוכר. הנוח.
גאות ושפל.
עד הפעם הבאה.
אבל היא תלמד.
היא לומדת מהר.
יותר מהר משהיא שיערה.
ואני לומד ללמד אותה.
יותר מהר משאני ציפיתי.
עכשיו אני לא רק מצהיר.
עכשיו יש קבלות.
אל תדאגי.
והיא תדאג. ואני לא אבין למה. ואבין לגמרי.
והיא תמצא עצמה יותר זמן בגאות.
הרבה יותר זמן.
מאשר בשפל.
מוקפת במים סוערים.
מעורבלת.
מוכנה.
בטוחה.
והיא לא רק תחשוב שהיא באמת שם.

היא תרגיש.