שונות

בבי"ח.
הוא שוכב.
אני יושב.
אבא של יהלום.
מנסה לגמוע אותו. הוא חולה במחלה קשה. לא יודעים מה יש לו. חולה מורכב. מסתכל לו בעיניו. אני יודע שאני פסימי. ממצה עד כמה שניתן את עיניו.
אנחנו צוחקים. מריצים קללות בשפת אמו. הוא מתקיל אותי מה הפירוש של כל קללה ואני מפתיע אותו עם הפרשנויות. אפילו מלמד אותו משהו. אני מתפלא על עצמי. כמה מידע שטותי יש לי במוח. מידע שולי. חשוב כל כך.
מתגלגלים מצחוק. שוכחים היכן אנחנו. מעלינו מנת דם. סמיכה. הדם נכנס אליו לגופו. המוגלובין נמוך נוסף לכל הצרות. אני בודק אותה. מוודא את סוג הדם שלו. שלא תהיה טעות.
גם אינפוזיה מחוברת אליו. הברז שלה סגור. מחכה בסבלנות לתורה אחרי מנת הדם.
אני אומר לו שאני אוהב אותו. אני יודע שהוא לא אמר לילדים שלו את המלים הללו. אני יודע שהוא אוהב אותם מאוד.
הוא דומע.
"אוהב אותך כמו אבא. אולי יותר מאבא, אתה יודע..."
הוא הולך ונשבר. רוצה לחזור הביתה. "אתה צריך להיות חזק בשבילך ובשבילנו". אני יודע שהוא מקבל חיזוק גדול מהאהבה הזו שאופפת אותו. היא זו שמחזיקה אותו.
קשר טוב יש לנו.
איש סודו בכמה תחומים. תחומים שאפילו הילדים שלו לא יודעים מה קורה איתם. כנראה גם לא יידעו. יותר מדיי פרטים. פרטים שלאף אחד אין כוח לשמוע. יותר מדיי שיקולים. קרים. חמים.
אדם לא קל. הופתעתי שנתן בי אמון כזה. הוא אדם שלא נותן אמון.
זה היה תהליך. זה לא היה ככה מההתחלה. כנראה שזה אף פעם זה לא כך מההתחלה.
לפעמים, כשהיה רב עם אנשים בעסקים שהיה עושה, אני, הייתי צריך לתקן את הבלגן. לפעמים לא ידע ולא יידע איך.
בהתחלה חשד. מי זה הבחור שלוקח את הבת שלו.
לאט לאט למד להכיר אותי. אני אותו.

הרופאים לא יודעים מה יש לו.
לא מגיע לו להיות ככה. לא אחרי מה שעבר.
יום אחד לפני שנים, כשהוא "ניסה" להתאבד, הגענו אני והיא אל בית החולים.
רציתי לשמח אותו ולכן עזבתי את הצניעות המזוייפת שלי ואמרתי לו , אז, שאני מקבל מלגה ואני מצטיין דיקן (לכל המצטיינים בפוטנציה- אל תהיו. זה לא שווה את המאמץ. לא צריך ללמוד כל כך. חרשתי כמו מנייאק לכל מבחן. איכסה עליי. מגעיל) ידעתי שהוא, שמעריך הישגים בלימודים, יאהב את זה. הוא חיבק אותי במהירות, מותיר אותי המום. זה עוד לא קרה. הוא לא נהג לעשות זאת.
אח"כ, סיפר לנו על מה שראה:
חבריו נרצחים בידי קומנדו סורי לנגד עיניו. איך שכב יומיים ללא תזוזה מתחת לגופות חבריו. העמיד פני מת. פעם ראשונה שסיפר.
עוד רצה לומר משהו על הקומנדו הסורי. על האכזריות שלהם. על מה בדיוק עשו ושתק. הבנתי מה עשו. בלעתי את הרוק. הוא הסתכל עליי. הבטתי בו. הסקרנות תבעה את סיפוקה על מה שעשו, ההתחשבות דיכאה אותה. ובעצם מה זה משנה.

הוא נכה צה"ל. נפשית ופיזית.
עם השנים התחזק ביננו האמון. הרגשתי שיש משהו ששמור רק לנו. בכלל אוהב שיהיה משהו ביני ובין אנשים ששמור רק לנו. כל אחד עם הסטיות שלו. הוא היה מתקשר אליי לשמוע עצות בתחומים בהם אני מבין, בהם יש לי יתרון עליו. אני מצידי הייתי נועץ בו בכל התחומים בו היה לו יתרון אדיר עליי. והיה לו. האיש גאון לא ממומש. יותר מדיי הפרעות גרמו לו לא להתפתח ולממש את הפוטנציאל שלו.
לאט לאט היה נועץ בי בכל תחום שקשור לעניינים שאני מבין בהם. לא היה זז מטר בלי עצה. הפך עצמו לשקוף בעיניי. הייתי מופתע כל פעם מחדש. לעיתים הכניס אותי לדילמות שלא אני אמור לשמוע אותם, כמו כמה כסף ישאיר לכל אחד מהילדים. רכוש. מתי יעביר. מה יעשה עם כספו? כמה כסף יש לו? היכן מרוכז.
כשהייתי אומר שאני "בניגוד אינטרסים" כאן, הוא היה אומר לי שאני לא והוא לא היה מספר לי את זה אם היה חושב אפילו בכיוון.
אני אוהב את הבן אדם הזה.
הוא תפקד כאבא. אבא שלא היה לי אף פעם. אבא נוכח-נפקד.
לאט לאט הייתי מתקשר אליו בנושאים אחרים. בנושאים החשובים. לשמוע עצה טובה.

עכשיו הוא שוכב לו בבית חולים וכולנו מרגישים חוסר אונים.
הפכתי את העולם ואחותו הצולעת רק כדי להשיג לנו פגישה עם מישהו שיכול לסייע. מדהים איזה רשת אדם טווה לו בחיים הללו, של ההוא, שמכיר את ההוא, שמכיר את ההוא, שמכיר את אחותו של דודה של שמוליק. הוא לא באמת יכול לסייע, אולי באופן מסויים, אולי הפנה אותנו למומחה נוסף. הרגשתי שחייבים לעשות משהו. דיברתי עם הרופא שלו בבי"ח. ביקשתי את התיק לחוות דעת נוספת. להתייעץ עם מומחים. הוא עשה את כל הבדיקות המוכרות בספרות הרפואית העדכנית.
הלב ממשיך להיפגע. גם הכליות.


הבן אדם לא היה מסוגל להוציא את המילים "אני אוהב אותך" מהפה שלו לילדיו. לא שפטנו אותו אף פעם. זה מה שהיה רגיל אליו בביתו.
בימים האחרונים אני פתחתי במתקפה עליו. מתקפה של אהבה. המילים שהוא לא רגיל לשמוע ולהשמיע, שהוא לא יודע איך אוכלים אותן, ניתחות עליו בכל שיחת טלפון. זה היה מביך. גם בשבילי. בשבילו הרבה יותר.

גייסתי את הילדים במניפולציה הכי קהה שיכולה להיות. מדיי פעם הם אומרים לו במקהלה בדיבורית של הרכב או באלחוטי בבית : "סבא תהיה בריא". "סבא אנחנו אוהבים אותך" הוא נחנק ואומר להם "אני אשתדל בשבילכם".
בכמה פעמים, כשדיברתי עימו, היינו מסיימים את השיחה, נחנקים. הוא נחנק, אומר שלום, אני שותק חנוק, הוא מנתק. לא רוצה להעמיס עליו יותר מדיי. גם ממני.
בחתונה שלנו יהלום אמרה לו שהיא אוהבת אותו והוא אמר לה "יש לך ספק איך אני מרגיש כלפייך". היינו מאושרים כי ידענו שזו הדרך שלו לומר אני אוהב אותך.

ועכשיו האס אם אס.
לפני שעה שלח אליי אס אם אס : "אני אוהב אותך מאוד". הוא כנראה שלח את זה לכל ילדיו.
הרופאים אומרים "שהמצב לא טוב".
הוא רוצה לעשות עוד כמה דברים עם המשפחה. הוא מדבר על זה. הוא צעיר יחסית. לא רוצה למות כבר עכשיו. מי רוצה למות.
אנחנו לא רוצים שימות.
חסרי אונים. משתגעים כאן.
אני מוכן לנקות את הבלגן שאתה עושה, כשאתה רב עם כולם. כמו תמיד. אתה יודע שאני לא אוהב את זה.
הייתי משתגע ממך על השטויות האלה, אבל אני מבטיח לך שאני רוצה. אין לך מה מושג כמה.
כמה שצריך.

תצא מזה.
בבקשה.
תהיה כבר בסדר.