שונות

לרוץ להוציא תעודת פטירה.
לבכות בדרך.
לקבל תשובה שלא ניתן כי הגופה בנתיחה.
לנסות בטוב לפני שהופך את כל בי"ח ומפעיל את כל העולם ואשתו הצולעת.
נקבעה שעת ההלוויה ואולי לא נספיק להוציא רשיון קבורה בשל הנתיחה. לחץ מהמשפחה.
לקבל את התעודה באמצע הנתיחה, כי פרופסור התקשר לומר להם לתת. לבכות.

להתכוון ללכת למשרד הבריאות להוציא רישיון קבורה.
לדמוע.
לקבל אותו בפקס, ב"קיצור דרך".

לשמוע את הסיפורים על ספסרי המוות. על "דתיים" שגובים 2,000 ש"ח להובלת נפטר מחוץ לעיר. על החתמות של אנשים שלא דוברים עברית על הקמת מצב, עשיית מצבה זולה וקבלה של כסף הביטוח לאומי.
להתעצבן.
לתת ליהלום הוראה לא לזהות אותו כי היא לא צריכה לראות את אבא של כך.
לזהות אותו במכון הפתולוגי. לדמוע מול השלווה שלו. להיפרד מול קליפה. מול מארז קר של מה שהיה פעם אדם. אדם עם זכרונות ילדות, רגעי קסם, שמחה ועצב, כאב ואושר.

לזהות אותו לפני קבורה. לא להרגיש כלום, ממש כלום כי יש יותר מדיי משימות בלוויה.
לשאת הספד.
לשמוע את האח האמצעי מנסה לגרום לקהל לבכות (שכן זו מצווה גדולה שהקהל יבכה ויצטער) ולהרגיש שאתה בסיטאוציה מוזרה (כאילו לא מספיק כואב).

להסתכל על הגופה יורדת לקבר.
להיפרד.
לחזור הביתה לשבעה ולחפש אותו שם.
לבכות.
להתחיל להתגעגע.
לשמוע את האמא אומרת שמעתה אתה אחראי על כמה דברים. להיזכר בהנחיות שהוא נתן לי. כולם סומכים עליך. שכולם סומכים עליך אתה לא רוצה לעשות טעויות.
לחזור לעבודה. לשבת בישיבה ולדמוע.
הוא רק חמי. אני האיש הטכני. המזהה את הגופה. עושה סידורי הלוויה. בשלב מסוים חשבתי שאנשים בבית שאני לא מכיר ישאלו אותי באיזה טמפ' לחמם את השניצל שהוגש. כמעט אף אחד לא יודע על החברות שלנו. על היגון האדיר שאפף אותי.
היום שעברתי על מסמכים שלו לא הבנתי משהו. שלחתי יד לנייד. הגעתי לשמו ברשימה כמעט לחצתי סנד. אליו.

אחרי היום הכל כך מתיש אתמול הקשה עוד לפניי. הערב מכנס את הנכדים שלו ומספר שסבא הצעיר. הצעיר מדיי איננו.
הקטן לא יבין.
האמצעי שהכי קשור אליו והגדולה יצטרכו להכיר את מר מוות שמופיע לא רק בסרטים מצויירים ואצל חיות.
יצטרכו להתמודד עם מוות של אדם אהוב.
סבא לא בשמים. סבא לא נסע. סבא מת. כבר לא יחזור. הכי ישיר ופשוט בעולם. הכי כואב.
ואז נבכה ביחד. כנראה. תלוי כמה ארגיש שאני במשימה.
במשימות מנתק את הרגש.
ושהכל תחת שליטה מרשה לעצמי לשחרר. מעט או הרבה. בהתאם לסיטואציה. זה משהו בתת מודע. כמו בזיהוי שלו בבית קברות. מרוב משימות וארגון לא הרגשתי כלום לזמן מה. הרגשה מוזרה.
בים הכאב זו היתה הפוגה.
אני אפילו לא יודע אם אני רוצה או לא הפוגות שכיחות וארוכות יותר כגון אלו.
כמה אבכה מול הילדים שלי היום?
האם אבכה בכלל?
לדעת שאיתם זה הולך להיות קשה יותר כי הרגלנו ועודדנו אותם לשאול שאלות, "לדבר על זה" להבין.
ואולי איתם בגלל מי שהם זה יהיה יותר קל.
כך או כך זה לא יהיה קל.
אף אחד לא אמר שהחיים קלים.

(מי היה מאמין שהמקום להוציא את זה יהיה אתר סוטים)