שונות

החיים שלי בחרא. זאת אומרת אספקטים מסויימים בהם. פחות או יותר כמו שלכם. עכשיו יותר. בעתיד ישתפר. זה אחד היתרונות בלהיות בוגר. אתה יודע שיש תקופות של חרא בחיים. וזה יעבור.


אני משתדל להקיף אותי בכמה שפחות חארות.


אני משתדל להתמודד עם החרא כיאות. בנסיון להתמודד עם החרא, הפכתי להיות חרא למשך תקופה. להילחם באש בעזרת אש. חרא באמצעות חרא. עכשיו אני לא, אבל עדיין החרא אופף אותי.
עד כאן העניין המטאפורי.

מהפן הגשמי גם כן. מובן החרא של ממש.
החרא הוא בלתי נפרד מהחיים שלי.

כבר 8.5 שנים אני בחרא. למה 8.5? גיל הגדולה שלי.

צורות רבות לו, לחרא : שלשול, מוצק, רך, מוצק בתחילה, רך בהמשך, עם חתיכות תירס, של שניצל תירס, של תירס לבד.

אין יום שעובר בלי חרא אחד לפחות באוויר.

האמת די נשבר לי מזה. על סף ייאוש.

האמצעי הולך ל"מרפאת הרטבה". הוא לא מרטיב אבל הוא מחרבן תדיר בתחתונים. על בסיס יומי דו ואפילו תלת יומי. התקשרתי למרפאת הרטבה. אמרתי לה זה גם מרפאת חרא? ככה. הפקידה האדישה ענתה לי כן זו גם מרפאת חרא. אז אתם מטפלים בילדים שמחרבנים את עצמם לדעת? כן, גם באלו.

היינו פעם בבי"ח אחרי כאבי בטן וצרחות (שהתגלתה כעצירות).

הקטן משתין על עצמו. אני מתעורר לעיתים מהמיטה בלילות (היא עושה כביסה, תולה כביסה, מקפלת כביסה, מקפלת ושוב מקפלת מבשלת, מנקה ומכבסת, שוב ואני קם בלילות ועושה עוד כמה דברים). גם בבוקר מוקדם. הוא עומד בשירותים ואומר : "אבא ברח לי". מתחתיו שלולית אדירה חמימה ונוזל שפעם היה קר והיה מתוק. ענבים. ויטמנצ'יק. הנוזל חדר לפוגות, אלו הרווחים בין האריחים, למי שלא שיפץ בית לאחרונה, איני יודע כמה זמן הפיפי ליחך את הרובה שבפוגות והתמזג איתן. ומה אומרים? אסור לכעוס? צריך להתעלם? (לא להתחיל לומר לי מה לומר לילד - מיטב אנשי המקצוע כבר מייעצים ואומרים לנו את מה שאנחנו כבר יודעים, תמורת 200 ש"ח לשעה).

יש את החרבונים היומיים. אני מוצא עצמי הולך בבית, כעין "מפקח חרא", ומוריד לילדים החמודים את המים בשירותים. פיפי, קקי הכל הולך. לעיתים הם הולכים בבוקר ומשאירים את הפיפי כל היום!!

שניים עם הפרעת קשב וריכוז.

לפעמים משאירים את הקקי.

שירותי האורחים מריחים, שעה אחרי ניקיונם, כמו שירותי התחנה המרכזית הישנה (זו משירו של הזמר הנמוך נו איך קראו לו...רגע, כוס עמק נשאל את יהלום... קובי אוז. תודה יהלום).

כל היום אני מתעסק ביציאות. שיחת טלפון עם יהלום בד"כ תתנקז ל"הוא עשה היום בתחתונים?".

בתחילה ניסיתי את ההרצאות. אני אוהב להרצות. אוהב, כנראה, לשמוע את עצמי מדבר. שונא את זה. אחרי משפט הוא מאבד אותי. אז הפסקתי עם זה.

הכי אני נשבר בימי שבת. "אבא" מדווחת התצפיתנית לענייני הפרשות, "הוא עשה פיפי". בתחילה הוא היה מסתתר, אחרי שהיה משתין על עצמו. היה מזדחל מתחת לשולחן המחשב, מותיר אחריו שובל פיפי בכל הבית. היום הגענו להבנה (התחננתי אליו) שהוא עושה פיפי ו"מפספס" אז הוא אומר לי. אז הוא או התצפיתנית מדווחים לי. ואני בא. הכי נורא שזה מעיר אותך מהשינה. אתה חולם חלום נחמד. רטוב. או יבש. מה זה משנה תכל'ס העיקר שאתה ישן. לישון זה כיף. וממש לפני "העץ" עם "המסטיקים" (מתבייש לומר מה זה "העץ" ומה אלו "המסטיקים"): "אבא, אלעזר (שם בדוי) עשה פיפי על עצמו". אני קופץ מהמיטה. בצבא לא הייתי קופץ כך, קורע מעלי את עץ המסטיקים וקורי השינה. מגיע לשירותים והוא מחייך אליי חיוך נבוך. לעיתים הוא מסתיר את פניו בידיו. מה תעשה? יש סדר פעולות במצב הזה, כשהרגליים הקטנות שלו בתוך שלולית של פיפי וכל המכנסיים והתחתונים שלו רטובים. לא אלאה אתכם. אבל זו אחת הדרכים הגרועות ביותר לפתוח את שבת בבוקר.

האמצעי מחרבן את עצמו לדעת כל יום ואני אומר לו לגשת לשטוף את עצמו ואת תחתוניו. אנחנו כעת בשלב ההתעלמות. ככה בשלווה סטואית. הוא מסתכל על תחתוניו ואומר "שיט" וזהו. אני לא מתעצבן. רק בא לי לבכות. הוא שוטף ואנחנו מחכים לנגלה של החרא הבא. האמבטיה מלאה תחתונים רטובים.

יכולתי להלאות אתכם עוד. לספר סיפורים מסמרי שיער שלא הייתם מאמינים שהם קרו. (בגיל שנה וחצי...אבל למה למרוח את הקקי על הקיר???? למה???)

ונכון תאמר לי איך ילדך מחרבן ואומר לך איך אתה בתור הורה. מכיר את זה. מכיר גם את : "אל תשאל מה החרא יכול לעשות בשבילך, תשאל מה אתה יכול לעשות בשביל החרא" (j.f. shit). אנחנו עובדים גם על זה. על להיות הורים טובים יותר. אף פעם זה לא מספיק טוב. חרא של חיים.


זהו. הייתי חייב להוציא את זה. הוקל לי.

"ילדים זה כיף". חלק היו מוסיפים שזה מעניק סיפוק. אושר. כאילו החיים שלי היו לא מספקים לפני. ככה הם אמרו לי. בני זונות שקרנים. בתחת שלי סיפוק. בעצם בתחת שלהם.


ילדים?

לא ממליץ!!