לא הייתי פה שבועיים. גזרתי על עצמי. למכור לכלוב זו גזירה לא פשוטה. בתחילה גזרתי שבוע ללא כלוב, ומשהסתיים הוארך, בקלות יש לומר, בשבוע נוסף.
אז אני כאן כותב פוסט. סתם פוסט. אל תקראו. תאמינו לי משעמם. אם הייתי יכול הייתי כותב ומקיא את הדברים החשובים יותר החוצה. הייתם נהנים להתפלש במעיים שלנו, אבל לא רוצה לפגוע באנשים היקרים לי. מספיק פגעתי. כי הכתיבה תעשה לי טוב. אבל כולם ייפגעו אחריה, כולל אני. הנטייה הטבעית היא לצלוב עצמך בכיכר המרכזית. אמיץ? גיבור? סתם מזוכיסט? לא יודע. אז "חירות הכתיבה" תסוג לעומת מעט מוסר. מעט.
"את לא חייבת לבוא איתי", אני אומר ומתכוון לזה הפעם.
"זה לא נתון לוויכוח", היא אומרת או משהו דומה.
"לא, באמת אני יכול לעבור את זה לבד. בשביל מה שאמא שלך תבוא ..." האמת אני מרגיש צורך לעשות את זה לבד. מעין עונש. מעין חוסר רצון לקבל ממנה עזרה. רגשות אשם. אין כמוהם.
שיחה עם המרדים-
אני : "רוצה הרדמה מקומית. לא כללית". הוא : "בסדר ניתן לך טשטוש". אני: "בלי טשטוש. כלום. רק שלא יכאב. אולי מעט. אבל לא הרבה". "בלי טשטוש"??? הוא מסתכל עליי במבט ששמור לילדים קטנים או אנשים מוזרים במיוחד. "אתה בטוח בלי טשטוש"? (דמיינו מבטא ערבי כבד). בלי. אני אומר לו. אולי הוא נעלב מ"הבלי" הזה שהיה חד מדיי. פטרוני מדיי? אדון הארץ מדיי? הוא נעלב? לא ברור. אז אני מוסיף חיוך 😄 או שהוא אדיש או שאני מוזר במיוחד. אומרים שבקרב המרדימים יש הרבה נרקומנים. משהו בחשיפה לחומר ההרדמה.
רבע שעה אחרי. לחץ ממנה והבנה שזה קשה מדיי. "אני רוצה טשטוש". הוא :"לא הבנתי מה ביתאום אתה לא רוצה טשטוש. בסדר אל תדאג".
בחדר הניתוח-
אני שומע הכל. או שנדמה לי שאני שומע הכל. מקבל בוריד את הטשטוש. אח"כ, היא תאמר לי שאני נלחמתי בו. בטשטוש. המרדים שואל אותי משהו על ציורים. אני אומר לו שאין משמעות לציורים. המנתח אומר לי שהוא יזדקק לשיתוף פעולה שלי תוך כדי הניתוח. המרדים, מרדים אחר, אומר בציניות :"אחרי שאני אתן לו משהו הוא ישתף איתך פעולה יפה מאוד" (דמיינו מבטא רוסי בינוני-כבד) הוא צוחק תוך כדי. שהוא אומר את זה אני אומר לעצמי שאולי טוב שלא עשיתי הרדמה כללית שהאיש הזה אחראי לה.
אני שומע את הכלים של הניתוח ותוך כדי שהמנורות הגדולות בחדר הניתוח מטשטשות לי אני חושב שאולי זו היתה שטות לא לעשות הרדמה כללית. אחרי שהחומר מגיע למוח אני אומר למרדים שיארוז לי שניים כאלה הביתה. המנתח שואל אותי בתגובה אם אני לוקח סמים? אני משיב לו שלא, אבל שוקל לקחת. כולם צוחקים והבדיחה היא גם על חשבוני. אני אראה לכם שאני שולט במצב. גם שאני תחת סמי טשטוש. המנתח שלא מבזבז זמן ואחרי כמה זריקות בשביל ההרדמה המקומית במקום המיועד לניתוח, מתחיל לעבוד עם כלים.
הטשטוש הזה...אני מנסה לחשוב על כל מיני דברים. אבל הכל יוצא לי בעיסה תודעתית. מגניבה יש לומר. אמרתי למנתח שידבר איתי, תוך כדי, כי זה מרגיע אותי, אז הוא לא סותם את הפה. אבל הקול שלו רחוק מדיי. לא מצליח להבין מה הוא אומר. לא יודע כמה זמן זה נמשך. בסוף זה כואב. מאוד. (אני אומר עכשיו "בסוף" כי דיברתי עם המנתח אחריי והוא הסביר שזה היה רק בסוף, אבל לי נראה כי כל הניתוח היה כואב וללא הרדמה..הטשטוש הזה..) ההשפעה של האלחוש המקומי קטנה. אני מתפתל על השולחן. הוא מבקש ממני עוד 15 שניות רק לצרוב במחט חשמלית רקמות וורידונים קטנים מדממים. אני מתחיל לקפוץ על שולחן המנותחים. כל צריבה של המחט כואבת לי משום מה גם בפה ובשיניים. הוא מפסיק. אני רועד בכל הגוף. לא סתם רעידות. הגוף קופץ. השיניים נוקשות. אני פותח את הפה כדי שלא יישברו לי השיניים. הפה פתוח אבל עדיין הלסתות נוקשות זו בזו. אני פותח אותו עוד קצת, עדיין נקישות. אני פוער אותו כמו בטיפול שורש והם סוף סוף לא מגיעות אחת לשנייה. הם מעבירים אותי לחדר ההתאוששות. אני מבוהל. נדמה לי שגם שמים אליי לב יתר על המידה.
כל הגוף, אבל כל הגוף במעין עווית. אני שואל את המנתח למה אני רועד ככה? הוא אומר לי שיש לי בגוף הרבה אנדרנלין ומדבר עם המרדים על טראומטיק משהו. מרגיע הבחור. הגוף בברייקדאנס. האחות מקבלת אותי ואומרת לי להירגע. המרדים שממשיך להיות איתי, אומר לה שאני דווקא בחור רגוע ושזה לא רצוני. הוא מזריק לי לוריד משהו. אני פזור גוף ודעת. ממשיך לרעוד. בקושי נושם. תחושת מחנק נוראית. לחוץ כמו טמפון. אחרי כמה שניות ממתן הזריקה הגוף עובר ממצב של רעד בלתי רצוני לצניחה על המיטה. אני שקט. מצליח סוף סוף לנשום.
מתערפל חזרה לתוך עצמי. נהנה מהשקט. קם, לא יודע מתי ורואה אותה, מעליי, לא יודע כמה זמן עומדת כך, בוכה. אח"כ תספר לי שכל המכשירים והתחבושות עליי הזכירו לה את אבא שלה שנפטר לא מזמן.
לחשוב שרציתי לבוא לכאן לבד.
ככה זה שאתה לא יכול או לא רוצה לכתוב על הנושאים שאתה באמת מת לשפוך אותם.
אתה מוצא נושא קליל לפוסט.
פוסט טראומה קליל.
עדיף על פוסט טראומות כבדות אחרות.