יום חמישי. היינו בדרכנו למסיבה. היה שקט ברכב.
אין הרבה שקט בינינו. כך נראה לי, בכל אופן.
היה שקט.
לא נהניתי ממנו באופן מיוחד, אבל גם לא רציתי להפר אותו במיוחד.
פשוט היה שקט.
אני מעריך מאוד שקט.
אם אין למישהו משהו חדש או מעניין או מצחיק או חיוני לומר, אז אני מעדיף שקט. גם במחיר של שתיקות מביכות. אם אין לך מה לומר ואתה מרגיש מובך עם שקט, אל תתחיל עם חארטות. וידוי קטן. ברגע שמישהו מדקלם ידיעה מהעיתון או מרצה על נושא שאני חושב שאני בקיא בו יותר ממנו או סתם משעמם אותי אז אני לא מקשיב לו. מנתק לגמרי את האודיו. לפעמים זה מביך שהוא מתחיל לשאול אותי תוך כדי "אז מה אתה חושב?". או "מה אתה היית עושה?" "לא יודע" זו תשובה טובה. לא תמיד היא עובדת.. חבל לי על הקשב. קשב זה אנרגיה ואני מופרע קשב. הקשב שלי בא במשורה ולא מתאים לי לבזבז אותו על שטויות. בעצם, זה תלוי גם מי מדבר וכמה הוא משעמם באופן כללי.
אז היה שקט ברכב.
התחלתי לחבב אותו יותר ויותר.
ואז פתאום: "זה בסדר שאני לא מדברת איתך?"
הסתכלתי עליה.
זו אחת השאלות שלא משנה מה תענה, לא תצא טוב מהסיטואציה.