שכבנו במיטה. מסופקים. היה חשוך. הכלב נכנס לחדר. זה כלב מ"גזע מסוכן". פיט בול אימתני בעל עיניי בובה.
לך תתפקד עם רוצח בפוטנציה כזה מחוץ לדלת.
בחושך אני שומע קולות רוק והזזת פה. לא שלה. של הכלב.
אמרתי לה שנדמה לי שהכלב מלקק את השאריות מהרצפה. זה מעט מגעיל אבל זה עדיין לא מבשר על הבאות.
היא אמרה לו ללכת.
אח"כ, בשלב איסוף הקונדמים מהרצפה הבחנתי במשהו מוזר : מצאנו רק קונדום אחד. זה לא היה יכול להיות, שהרי קניתי מהסוג שלא מתכלה.
הכלב אכל את הקונדומים שלי. שניים במספר. באמא שלי. זה אפילו מוזר יותר מ"הכלב אכל את שיעורי הבית שלי".
נסעתי הביתה.
מחשבותיי רדפו אותי. חשבתי על האפשרות שהקונדום האיכותי יתנפח לבלון ויחוסם לכלב את המעיים.
לא רוצה שכלב ימות בגלל זיון ולא משנה כמה טוב הוא היה. אני אוהב חיות. בני אדם פחות.
לא רוצה את זה על המצפון שלי. יותר מדיי דברים אני לא רוצה על המצפון שלי. בזמן האחרון.
קיבלתי עצה מקצועית שהכלב יאכל שמן זית. אם לא היה לה הייתי מוכן להסיע לה אותו. שמן זית כתית.
מאוחר בלילה המומחית לחיות שאלה : "איזה גודל הכלב"? (לא היה מעניין אותה איזה גודל הקונדום ואיזה תוצרת) אמרתי לה גדול.
למרות חוסר הנעימות, התקשרתי אליה כדי לדווח לה על עצות אלו ואחרות של ד"ר דוליטל. היא לא היתה מודאגת ולכן הרגשתי מפגר.
אח"כ היא אמרה לי בנונשאלנטיות ש"זו לא הפעם הראשונה". הרגשתי עוד יותר מפגר בעקבות התוספת הזו לדבריה, אבל לפחות ישנתי בשקט.
אף כלב לא ימות בגללי הלילה או למחרת בבוקר.
אני מניח שהכלב חירבן מתי שהוא.
מעניין אם גדל היכן שהוא עץ קונדומים.
מעניין אם עץ ה(קונ)דומים תפוס?