אני לא שומע את הברמן, אבל הוא כנראה שואל אותי אם אני רוצה את הויסקי עם קרח.
למה קרח, למה? אני לא פלצן. אני לא רוצה להיות. באמא שלי. אבל למה למהול את הטעם? למה לקרר?
ויסקי טוב שותים בלי קרח. נמאס לי לשכנע. (כן, אני יודע שהבטחתי לשתות איתך, עוד לפני שנים. זה לא בגללך. זה בגללי)
קרח מצטלם טוב יותר. בסרטים. אבל אנחנו בפאקינג מציאות. מציאות מחורבנת.
מציאות יפה שבה אתה רוצה ללכת עם 2 כוסיות לבית מרזח בת"א ולקוות שיתחילו איתן.
כמה שזה יישמע מוזר אתה רוצה שיתחילו עם שתיהן, אחת מהן היא אשתך. מה זה משנה כבר. זה יעשה להן טוב.
לפניי שנה הייתי מתעצבן אילו מישהו היה מתחיל איתה כשאני נמצא איתה, אבל היום כאשר היא חופשייה לעשות מה שהיא רוצה... (זו לא פנייה לעלוקות לנסות לבוא כל פעם. אני יכול להיות די הפכפך בקטע הזה)
אוהב לראות אותה שיכורה מעט. היא חמודה שהיא שיכורה. שתיהן חמודות. זו שבן דוד שלה ממדרגה רביעית מתחיל איתה (תתביישו לכם. ייצאו לכם ילדים רבע מפגרים) ואשתי היקרה.
הן הכי "מאגניבות בבר". ככה אמרו חבורת הילדות.
המוזיקה טובה. הרבה יותר טובה ממועדוני הסוטים, אבל רק ל-3 שירים. מונוטונית מדיי.
כולם יפים. גם התיירים. אני כרגיל לא שומע כלום, אז גם לא מתאמץ לדבר.
אני נהג תורן. תמיד אני נהג תורן. עדיף שהיא תשתה. לכל הצדדים.
מוזיקה זה דבר חשוב עבורי וכשהיא נשמעת אותו הדבר אני מתחיל להשתעמם. כוס הוויסקי נגמרה. שתיתי אותה הכי לאט שאני יכול. נהנה מכל שלוק. נאחז באדים האחרונים של המשקה. הויסקי מרגיש לי כמו פלאסיבו פתאום.
הבר מתחיל לשעמם אותי. הוא מפוצץ. אני נהנה וגם לא. אבל הן נהנות מאוד. אם היתה מוזיקה של פלאסיבו, למשל, הייתי נהנה יותר.
אבל אני נהנה מספיק. מספיק לי מדי פעם לשלוח בה מבט ולראות את החיוך הזה שלה, מרוח. אני מחייך לעצמי. אף אחד לא רואה כנראה שאני מחייך. זה חיוך פרטי. לעצמי.
עכשיו ממש צפוף. זו שלא מפסיקה לדבר עם החברה שלה, מדברת איתה ומסתכלת עליי. אני מסתכל עליה. במבט ראשון התאהבנו, במבט שני התרגלנו, במבט השלישי האהבה ביננו הפכה לבוגרת. במבט הרביעי נפרדנו. במבט החמישי חזרנו. במבט השישי שוב נפרדנו. במבט האחרון היא ניסתה לשנן את הפרצוף שלי כי היא יודעת שתשכח אותו. אני לא צריך לשנן פרצופים. גם אחרי עשרות שנים זוכר. נפרדנו כך. היתה דממה.
יושב לידה החבר של ההוא, הבן דוד, שמתחיל עם הכוסית השנייה. אני מרגיש שאני מפריע לו. אולי בגלל שהרגל שלה מונחת עליי. למה את שמה רגליים עליי כשמישהו מתחיל איתך? אני לא מוריד את הרגל שלה. אני סובלני אבל לא אעודד, אקטיבית, התחלות בברים עם אשתי.
מדיי פעם אני מושך את השיער שלה לאחור והיא צריכה להזכיר לי שזה מקום של וניליים. גם אני ונילי. לפרקים. מרגיש בבית. מרגיש בבית הסוהר.
בשלב מסוים אני נשבר ויוצא למעלה.
יש תור של אנשים בכניסה למקום. מחכים כבר חצי שעה.
אני משאיר אותה שם, למטה. לפני שנה הייתי דואג. הזונה הסקסית הזו נראית טוב ומושכת כל מיני דבורים. דבורים אוספים בכלל צוף? צוף דגדגנים?
אבל אני שקט עכשיו.
מישהי, יקרה לליבי, אמרה לי ש"יש לי בטחון ביחסים שלנו". אני הוספתי, לעצמי גם, שיש לנו "אהבה בוגרת ששרדה". אני יכול לדבר הרבה שטויות כשאני לא שותה. מספיק.
מה זה להתחיל איתה בבר כאשר יכול להיות לה שולט של ממש?
שולט של נייר.
נמר של שליטה.