(התאום הסקוטי של אסף אבידן)
"אתה מבין שולץ", הוא אומר לי. "אני מספר את זה רק לך"
"למה רק לי"?
"כי אתה אמיתי. אתה בטח תבין את זה".
אני עושה לו פרצוף של לגלוג עצמי.
"אתה לא אמיתי"?
"לא", אני אומר לו. ואז מתחיל לספר לו : פעם הייתי. חשבתי שהייתי. לגלגתי על הצבועים, השקרנים, הדו פרצופיים. "שלא רואים דבר מלבד עצמם". גם על ארקדי.
אני כמוהם בדיוק. אולי, אפילו גרוע יותר.
פעם הייתי אמיתי בכל דבר, השתדלתי.
כבר לא.
זה או שאתה אמיתי או שלא.
אני לא.
זאת אומרת, אני חוזר להיות אמיתי, אבל כבר לא אהיה ממש.
זאת אומרת הבטחתי לעצמי שלא אשקר. מאז השקר הגדול. אני לא מוצא ערך בלשקר. רק המחשבה בלשקר מוציאה אותי מדעתי.
פוסט טראומטי מהשקר שלי. כמו נרקומן אחרי גמילה שמזדעזע שחבריו ממשיכים להזריק לידו.
וזה לא רק בגלל שאין סיבה לשקר. זה עמוק מזה. אני לא חוזר לשם ולא משנה מה יהיה.
לשקר צורך אנרגיות. אין לי טעם בלזבז אנרגיות על שקרים. בזבזתי יותר מדיי.
כך זה היה תמיד במצב הטבעי שלי. לומר אמת.
תמיד היה לי הכי קל לומר את האמת.
יש כאלה שחשבו שזה אומץ. בעבודה למשל. אצל חברים. בשבילי זה לא דרש אומץ מיוחד. אולי לעיתים. ברגיל זה היה מנגנון כזה של "לומר את האמת" בצורה הכי פשוטה שיש. מה שיש בראש נפלט החוצה. גם בחוסר טאקט. גם בחוסר טאקט מחושב מאוד.
מבלי לחשוב יותר מדיי על התוצאות. גם כשאתה נפגע מהטחת האמת באנשים. בבוסים. בחברים.
האמת היא זונה סובייקטיבית.
האיזון שלי כל החיים היה של אחד בלב ואחד בלב.* יום אחד הפרתי אותו. הערך שלי בעיניי עצמי ירד פלאים.
לא חוזר לשם. לתחתית המדרגה.
אני לא מטיף לכם ולא בא לתקן את העולם.
לא יודע מה דינו של "שולט" שמשקר לאשתו כשהוא אומר לה שהוא "יוצא עם חברים", אחרי שהוא עושה כלים בבית ונפרד יפה מהילדים והולך לסשן מישהי בצימר מפנק או פחות. האם הוא שולט או לא?
יש כאלה שיאמרו שהוא הכי לא שולט שיש.
יש כאלה שיאמרו שיש לו צורך בשליטה שלא יכול לממש אותה אצל אשתו.
והחיים לא שחור ולא לבן ומדוע לשפוט אותו? אני לא שופט אותו. אני שופט את עצמי.
ומה עם הנשלטות שמשקרות לבעליהם ויוצאות לצימר מפנק, או פחות. להן מותר? אנחנו נתייחס אליהן יותר בסלחנות רק בגלל שהטייטל "נשלטת" ולא "שולט" מפאר את חלון הראווה שלהן. משווק את הסחורה, הפגומה, לעיתים שהן מנסות למכור.
ומה עם שולטות מלמטה? ומה עם אלו שלא בעסק? מה עם אלו שהציתו בכלל את העסק? אוכלי שסק?
כולנו בני אדם לפני היותנו שולטים מסוקסים או נשלטות כוסיות וסקסיות ומי שחי בסרט שהשליטה בדמו ו"הוא לא יכול בלעדיה" "שילך לשתות מהמים של עזה" ("האיש עם השערות על הפנים" 1997 או שקר כלשהו)
קודם כל אנחנו בני אדם ואנחנו אמורים "להישפט" על היותנו בני אדם (או לא) ואח"כ נאמץ סטטוסים עד כמה שנרצה.
ההתייחסות שלי לבגידות היא בנוגע לצד האנושי, לצרכים הבלתי מספיקים ומסופקים ולא נלווה אליהם כל יחס לשליטה. כולם מנופפים ב"צורך" הזה שלא יכולים לקבל אצל האישה. אין לטעמי, כל הבדל בין הצורך בשליטה שהוא לא מקבל אצל אשתו ובין צורך בטעם שפתיה של אישה חדשה או רטיבות כוס חדש. שניהם הם "צורך".
אלא מה? רק כלפיי עצמי אני מחמיר. החמרתי. ייתכן שזו עוד סיבה מדוע נדפק המנגנון העדין, גם בלאו הכי, בזוגיות כזו, של השליטה עליה.
והצורך הזה (לא "צורך קיומי", בחייכם) מוצא את ביטויו אצל אחרות.
אם אפשר להיכנס לתבניות מטופשות ומרדדות : כששיקרתי, השתוללתי, התאהבתי והרסתי לבסוף לה לה ולי, הייתי "שולט" בעיניי נשלטות.
בעיניי עצמי הייתי "נשלט".
אני לא אשקר ולא אפגע יותר במי שאני אוהב וגם באלו שפחות.
וכמו בכל דבר גם בזה, יחי האגואיזם (שבלעדיו האנושות לא היתה שורדת)
לא אשקר כדי לא לפגוע בעצמי.
שוב.