אז היו הרבה אנשים מ"הקהילה". קהילה מפוררת ולא מלוכדת אך עדיין "קהילה". כמו קיבוץ של פעם שכולם מרכלים על כולם. כמו בקיבוץ של היום שאיבד מערכיו בעולם בלתי אפשרי.
קהילה שהיית מצפה מחבריה שיהיו סובלניים יותר כלפיי השונה. דווקא הם. אבל לא. אז היו כמה אנשים מהקהילה. מה זה אומר? לא יודע.
הזונה היפה הביאה שמיכה. ישבנו לנו על הדשא.
"הכניסה מעל גיל 18". איזו שטות. לאינטרנט יש מגבלת כניסה?
סבבים של בירה ועוד בירה. פיפי ובירה. הופעת חימום של המפיק FEED ME שהכרתי, שעתיים לפני ההופעה, היה סבבה. מוזיקה אלקטרונית יכולה להיות אחלה. היא יכולה להיות מונוטונית ומתאמצת להחריד. כך בכל האספקטים. רוב הדברים שאנשים עושים הם במאמץ. בנאליים. מעטים גאוני המוזיקה או אנשי האוונגרד שהם פורצי דרך גאונים. אז הוא היה נחמד.
האחות איחרה. הגיעה עם אח אחר. "עוד אח אחד נפל". אבל לא מצאנו אותה.
האנשים החלו לדרוס את השמיכה.
ואז הם עלו. אפילו ציניקן כמוני חוטף עור ברווז מהאנרגיות שמתרכזות ברגעים הללו. ואז קפצנו. אני ידעתי שאנחנו נקפוץ. ראיתי הופעות שלהם. כולם קופצים בהופעות שלהם. טוב לא כולם, אבל רובם. אתה חוטף דחיפות מאחור. מרפקים בראש. הבחור משמאל דוחף אותך. פוגו זה לא בשבילי באמא שלך. הוא דוחף אותי ואני עושה לו עם האצבע שיפסיק. הכל עם חיוך. נהיה חם. אני והיא קופצים כאילו אין מחר.
ברגעים האלה אתה לא בדיוק חושב על סיבולת לב ריאה. אתה קופץ. שוכח. מוזיקה משכיחה ממני דברים.
המוח שלי נקי. סוף סוף. כל האנרגיות מופנות רק לרגליים שיקפיצו את הגוף למעלה.
לא חושב על שום דבר. לא חושב עלינו, עליה. לזונה יש כושר יותר ממני. מה נהיה ממני?
האחות הלכה לאיבוד. רק שלא תתייבש. נקווה גם שרחצה ידיים.
בשלב מסוים נעשה מאוד חם. דבוקה של אנשים מזיעים יוצרת חום. אני מת להוריד חולצה, אבל חושב על המזיעים הללו שייגעו בי עם הגופות המזיעים שלהם. אם כבר זיעה אז בזיון, לא בהופעה עם אנשים זרים. ומה עם זיון עם מישהי זרה? מישהי זרה מזיעה? מישהי זרה מזיעה ואינטימית? עוד יותר טוב. ברחנו משם. חם מדיי. הלכנו עד הסוף.
שם פגשנו בעוד חבר מהקהילה. מכיוון שאני "דום אחראי" לא אעשה לו אואטינג. אולי לא יודעים שהוא אוהב את הפרודיג'י והוא מתבייש בזה?
רק בגלל שאני אדון אחראי, מאסטר אוף דה מאסטרז. מעין בייבי דינוזאור, אני לא אעשה לו אואטינג. ובכלל מה הקטע הזה עם דינוזואורים?
דינוזאורים באמא שלכם : פעם לא היה "טוב יותר". לא כאן ולא בשום מקום. זה רק אתם הייתם צעירים יותר. "כבוד" בין דומים"? עזבו אתכם משטויות. עץ הדומים מזמן תפוס. לא ייתכן שהיה לכם קוד בדסמ"י ג'נטלמני אחר מהיום. אולי נורמות אחרות. וודאי לא מוסר שונה. "כבוד" בהסטוריה האנושית היה תמיד כסות למעשים פחות מעוררי כבוד, בלשון המעטה.
"כבוד" בין אבירים, לא מנע מהם לאנוס ילדות קטנות ולשרוף כפרים שלמים. אז באמא שלכם, נמאס לי לשמוע על "שפעם היה אחרת". כן, גם מחברים שלי. היה אותו חרא. אתם הייתם שונים.
לפני כמה ימים מישהי מכאן סיפרה לי סיפור על מישהו. מוותיקי הסצינה. סצינה? כשסצינה לא מצטלמת טוב עושים עוד טייק. כשסצינה לא משוחקת היטב יש גם "קאט". וכמה משחק היה שם. כמה קאט? קאט דה בולשיט.
אפשר לדבר כל הזמן על "כבוד" על נורמות התנהגות. אבל שכבוד קשור לעצמך אתה יכול להיות חרא. לא קטן. ממזר חסר כבוד. ממש כמו טרנטינו.
אז ראינו הרבה חברים מ"הקהילה". זוג. ועוד מישהי ועוד. ראיתי גם אותו. זה שזיין אותה. עומד לו שם. לבריאות. אני אמרתי לה שהנה "...". היא הסתכלה עליו בוחנת. אני ראיתי אותו פעם בחטף. באיזו מסיבה. אותך הוא זיין ואת לא מזהה אותו? אולי זיין מאחור? אבל עדיין דיברתם? אתם דיברתם? דיברתם בכלל? בעצם זה לא מעניין אותי.
היא בחנה אותו לראות אם אני צודק. היא שאלה אותי אם לגשת לומר לו שלום. אמרתי לה שלא. אמרתי לה שכן. אדון יכול להתלבט. בקול רם. ובכלל אני אדון לא שלה. אדון לגורלי. בקושי. היא ניגשה אליו כשהלכתי לשירותים. חסכה לי. אולי. גם אם היתה ניגשת לידי זה לא היה משנה. גם לא כל כך חששתי. לא היתה "אינטימיות" ביניהם. מילה מאובקת. מעוקרת.
רקדנו מאחור. הורדתי סוף סוף חולצה בלי חשש נגיעה. נגיעת זיעת אחרים ואז ההשתוללות הגדולה. רקדנו כאילו אין מחר.
מצד שני מזל שמחר הגיע.
היתה הופעה מטורפת.