כן גם הם....
וכדאי לראות את הקליפ.
שומע מטאליקה. גם הם יופיעו. וגם פרל ג'אם (אדי וודר תעשה לה ילד ותגדלו אותו לבד, כי אני סגרתי את הבאסטה), דה בלאק קיז, קינגז אוף ליאון, ארקטיק מאנקיז, פרנץ פרדיננד, פלאסיבו, פיקסיז, אימג'ן דראגונז, מידלייק, פסנג'ר, אינטרפול, פולז ועוד להקות מעולות.
ואני יודע שמטאליקה היא סוג של משהו קדוש לחובבי הז'אנר, ואני אוהב. בערך, אבל עד גבול מסוים. יש להם גם שירים סתמיים.
הכנתי שיעורי בית. שמעתי 65 להקות. 62 מתוכן טובות. חלקן מעולות. פסטיבל מוזיקה. ככה באמצע החיים. מתרגשים כאן. מתרגשים לנסוע לחו"ל. מתרגשים לקום מאוחר כל בוקר. ללכת לבית קפה לאכול ארוחת בוקר ואח"כ לראות כל יום 12 שעות של הופעות.
יש חשש שזה אפילו במידה מסוימת יימאס. איך מוזיקה יכולה להימאס? היא יכולה, כמו כל דבר אחר בחיים. כמו זיונים. כמו סשנים חסרי משמעות. מרוקנים. כמו שולטות מלמטה. כמו אלו עם רשימת המכולת. עם אני חייבת אותך "קשוח ורגיש" אבל אני צריכה 72% קשיחות 17% רגש וטיפה אפאטיות מצידך כי אחרת אני לא מתחברת. ובאמא שלך. זה לא את. אני מכיר אותך. את תקראי את זה וישר תאמרי. אהה, הוא מתכוון אליי כי.... ואני לא מתכוון אלייך, את יודעת למה? כי כבר אין לי סשנים חסרי משמעות. זאת אומרת לא בתקופה האחרונה. אז תירגעי. הלואי שכל המפגשים יהיו כאלה חסרי משמעות.
אז מוזיקה יכולה להימאס. אם היא חד גונית, חוזרת על עצמה. מאולצת. כדי לכתוב מוזיקה לאלבום או אפילו לאי פי צריך הרבה כשרון והשראה. היא לא תמיד קיימת, אז מאלתרים אותה. ואז יוצאים שירים שעדיף היה שלא ייכתבו. כמו השיר הזה שנפלתי עליו עכשיו. של מטאליקה, כבודם במקומם מונח. בעיקר מונח. הם נשמעים אותו דבר, לעיתים, ומישהו חייב לומר את זה.
אני שומע מוזיקה, ולעיתים, אני מזהה או שנדמה לי שאני מזהה, היכן היה אלתור יצירתי שנשמע טבעי ונכון, והיכן היה אלתור מזעזע כדי לסתום חור בשיר או להגיע למספר שירים מינימלי. לעיתים דווקא זה, "הטבעי" נשמע פחות טוב מ"המאולץ". אילוץ מוציא מאיתנו דברים טובים. ככה גם בחיים. אותו הדבר. כך גם כאן. השקר לעיתים אמין יותר מהאמת.
נוסעים לפסטיבל מוזיקה. ככה באמצע החיים.
אפילו האיש שלה ימעיט בהודעות וייתן לנו זמן איכות מהסוג הקדום ביותר. באמא שלי הוא מתחשב. ובכלל אוהב את השולט שלה. מי היה מאמין? למרות שהוא צודק וכל זה ובאמת "שדיים מנצחים". ועוד כאלה שדיים. ועוד מוח שמחובר לשדיים כאלה.
שבועיים בהם נהיה רווקים שוב. ואנחנו נתגעגע לילדים. לאוצרות שלנו שעושים לנו רק טוב. זה יהיה מאוד קשה. כי מי לא מתגעגע לילדים שלו? ועוד בתקופת זמן די ארוכה.
לא אנחנו לא!!! אולי היא. מעט. וגם את זה אני אומר למען הזהירות. אני יודע. כי לא מתגעגע אליהם בחו"ל. זה עושה אותי אבא לא טוב? ממש לא. זה עושה אותי אבא לא מתגעגע. אבא שרץ בין העבודה לחוגים, מסיבות סיום (די כבר עם זה), פעילויות בי"ס, מקלחות ארוחות ערב.... מקלות לילה.
ילדים חמודים, אבא צריך חופש. אבא צריך להחזיק בירה (בלגית) או בלגית (עם בירה או לא. זה כבר לא משנה) ביד ולקפוץ בהופעות. אבל רק אחרי שאני מסיים את הבירה. לא רוצה שתישפך.
וגם יגיעו חברים טובים בהמשך. ונגרור אותם למועדונים. תביאו "דרס קוד". באירופה מקפידים יותר מהארץ.
נלך למועדוני סאדו בשתי מדינות כמיטב המסורת.
מישהו מכיר מועדון סאדו בבריסל המנומנמת?