בסופו של דבר אנחנו אוסף של זיכרונות.
אנחנו התוצאה, הפחות או יותר המבולבלת של הכאבים, השמחות, הסיפוקים והאכזבות של עצמנו.
ערימה של זיכרונות.
ואני גדלתי במשהו. ושוב קטנתי. נוסף לי זכרון. רגש חדש. לא מוכר.
ואני רוצה עוד ממנו.
לומר את האמת, מזה זמן רב לא גדלתי. ואני מרגיש שסוף סוף אחרי זמן לא מבוטל הצלחתי לגדול. רק כדי לחזור למימדים הטבעיים שלי.
אז מה זו הגדילה הזו?
כשהיא הולכת אליו אלו רגשות מעורבים. תמיד. מצד אחד פרגון. מצד שני קנאה. קנאה בריאה. קנאה מכרסמת. זה לא משנה. זו קנאה.
וזו היתה הפעם הראשונה שכל מה שהצלחתי לחשוב עליו הוא שמחה. שמחתי ממש שהוא בא אליה.
לא תמיד אנחנו שולטים בעצמנו. אפילו לא אלו שבניק שלהם כתוב מאסטר.
אנחנו לא לגמרי שולטים בעצמנו בגלל שאנחנו יצורים שחלק גדול ממערכת השיקולים, ההתניות והפעולות שלהם, מונעים מרגשות.
טוב שכך. מצד שני לא ממש. רגש חזק למשל, הוא מאסטר אגו. השאלה כמו תמיד היא מהו המינון הנכון רגש-רציונאל.
אבל הפעם, אחרי תקופה די ארוכה מצאתי את עצמי שולט לגמרי בעצמי.
זו שליטה מסוג שונה. זו לא השליטה שגורמת לך להתמלא מ"לאכול" ממישהי אחרת. זו לא שליטה שעושה לך פרפרים בלב ובבטן, כמו לקבל באמצע ישיבה בעבודה תמונה, או עשייה של משהו של משהו שביקשת.
זו אפילו לא הדיבידנד הכי משובח בשליטה של השינוי שחל בתפיסה של הנשלטת כלפי עצמה שממלא אותך מבפנים כלפי חוץ.
זו שליטה מסוג אחר. זו דרגה של שחרור. שחרור שגורם לשליטה. בעצמך. בדרגה הכי גבוהה. אשכרה זיכוך.
אתה משוחרר מהמועקה הזו. ואז אתה אדון. לעצמך.
שמחה. 100% שמחה. 100% פרגון. אני מודה שאף פעם לא היתה רק שמחה. ופתאום כשהגיעה רק שמחה זה היה מבלבל. כי המנגנונים הישנים והפבלוביים נכנסים מייד לפעולה. חלק מהרציונל מרים יד, כמו תלמיד טוב, ומשתתף בשיעור ואומר שלדעתו זו שמחה מזויפת. בריחה. מנגנון הגנה. החלק השני שלו, מפריע לו באמצע דבריו ומבהיר שהוא לא מסכים וכי מדובר במשהו "טוב" שהוא אמיתי. הרגש מסכים, כמובן, עם כל מילה של החלק השני של הרציו.
אז פתאום אני מגלה רגש חדש. תחשבו שאתם מגלים טעם חדש. אז זה לא אותו הדבר. זה הרבה יותר.
רגש חדש ושמו פרגון. מהול חזק בשמחה. טוב לך, אז טוב גם לי. אבל באמת. לא בכאילו. לא מהשפה לחוץ. לא לחוץ. וככל שיהיה לך טוב, כך גם יהיה לי. אושר נקי כתוצאה מאושר של מישהי שאתה אוהב.
חבל שלא ניתן לשכפל את הרגש הבלתי יציב הזה.
הוא הופיע פעם אחת ולא חזר.
וזה לא שלא תרגלתי אותו. חיבקתי אותו. שיננתי את ההרגשה. לא רציתי לשחרר אותו.
עכשיו הבן זונה החמקמק הוא רק היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל.