שונות

תקשיבו לשיר הזה, בגיס שלכם.

  המורה מתלהבת עם הבצק. 

  בבוקר זה נפל עליי. 

אם יש משהו שאני לא אוהב זה פעילות כפויה בבי"ס, אבל מה לא עושים עבור הצאצא.

ההורים יושבים אדישים. הלך בוקר שישי.

האבות עם סגנון הלבוש "קרוקס צהובות, שרוו'ל שקניתי בדהב לפני 20 שנה, בזמן שישראלים (יהודים) עדיין יכלו לנסוע לסיני וחולצת טי שלא ראתה כביסה מזה כמה ימים".

הנשים מטופחות. מאופרות. באו לראות ולהיראות.

הרוב אמהות. אחת האמהות. היותר נחמדות שואלת אותי. "איפה אשתך"?

אני עונה לה : "היה לה תירוץ טוב לא לבוא לכאן".

  אני משועמם לאללה אבל לובש על פניי חיוך מעושה. בכל זאת אני לא רוצה לשדר לילד שלי שאבא משתעמם מההופעה עליה עבדו 15 שעות נטו (25 ברוטו).

 וכל ההופעות אותו הדבר.

"איזה ממי", "כל הכבוד". אפילו הילד לא מאמין למה שההורים אומרים לו.

כמה שטויות לומדים בב"ס. מכונת ציונים דפוקה. המטחנה בסרט של פינק פלויד.

במקום ללמוד את הדברים החשובים באמת בחיים. במקום ללמוד איך להיות חבר בחברה המקרטעת שלנו. כל מורה במירוץ חימוש למופע "הכי מושקע" וכולם נראים אותו דבר. ולי יש 3 ילדים. וכבר הייתי באין ספור הפעלות, בצק סוכר, מופעים, קוסמים, מאגים, רבי אומנים, רבי זיינים, בייבי דינוזאורים, מצגות, הצגות.

 וזה נחמד וכל כך משעמם. פלקטי. כולם אותו דבר.

מחנכים לחשיבה בינונית. התנהגות עדר. הילד אמר משפט ואני מצלם אותו. שיהיה משהו לעתיד. אבל הילד לא עשה כלום כדי שיצלמו אותו כאילו זכה באוסקר.

אבל אני מצלם כמו כולם. ואז אני מבין שהילדים הללו גדלים עקום. גדלים להיות קליפה במקום מהות.

ואני, עמוק שכמוני לא אתן לילד שלי להפוך לכזה.

הוא יהיה עמוק. עם דעה משלו וחוש ביקורת מפותח. רק לא שיפוטיות. זה לא עובר בגנים נכון?

בטח שהוא יהיה. אני גם לא אכריח אותו לעשות דברים שהוא לא רוצה.

  "אבא, לא בא לי לעשות פעילות של בצק סוכר זה משעמם".

  ואז אני רוצה לומר לו : "יאללה בוא נלך, זה באמת שטויות ומשעמם את התחת". בוא נרכב על אופניים במקום, בוא נשחק באקס בוקס, אבל אני אבא ויש לי מחויבות לילד הזה. ולילד הזה לא יזיק לעבוד בכיתה עם ילדים אחרים.

   הילד הזה הוא אני.

  אז אני יושב על כיסא, הוא יושב עליי ואני לוחש לו בשעה שהמורה מתלהבת עם הבצק סוכר כאילו זה הדבר הכי חשוב בעולם :  "לומר לך את האמת גם לי לא בא אבל בוא ניתן לזה הזדמנות".

חושב לעצמי שברגע שהוא רק רומז לי שהוא לא רוצה אני קם איתו. מול כל הכיתה. מול המורה. עם כל הבצק סוכר על הידיים. שתפער עליי זוג עיניים. נפתח לו את החשיבה העצמאית. את חוש הביקורת. ומצד שני הוא חייב ללמוד שלא מתייאשים מדברים כל כך מהר. שאם יש פעילות אז עושים אותה.

מדוע חייבים לעשות את השטויות האלה?

אני בעצמי לא יודע תמיד, כיצד לנהוג בשעה שהוא תמיד אומר לי "אבא אני לא רוצה". אני תמיד נע בין להניע אותו לעשות לבין לוותר ולהניח לו. כל פעם בוחר עפ"י הנסיבות. עפ"י האינטואציה הגחמתית שלי.

  אז הוא פשוט סוג של נהנה וזה עובר בשלום.

כולנו פלקטים של החיים. של הנסיבות שלהם.

הכנו שיפוד פיסולי בצק סוכר.

אם יש כאן מורות, ואני יודע שיש....ששש...אנא מכם : די לבצק הסוכר.

  לאו דווקא לבצק סוכר אלא לכל סוגי הבצקים הפלקטיים.

  בסוף יוצאים לנו ילדים לא אפויים.