פעם חשבתי שאני דיכאוני. אחרי שפגשתי כמה אנשים בדיכאון הבנתי שאין לי כח להיות בדיכאון ואני ממש רחוק משם. לשמחתי.
אם אני ממש מתאמץ אז אני מגרד את המלנכוליות. וגם זה לא מחזיק מעמד אצלי הרבה זמן.
לא מלנכולי אפילו, אבל אם יש משהו שמעציב אותי במיוחד זה כשהיא עצובה. תמיד זה היה כך.
כשאתה אוהב אותה כך, אז קשה לך לראות אותה כואבת. אתה מוכן לספוג עצב בעצמך כי אתה חושב שאתה מעבד (מאבד?) מצבים קשים טוב יותר מאחרים. לפחות טוב יותר ממנה. אולי רק חושב, אבל זה לא הנושא.
היא תצא מזה. מחוזקת. כמו תמיד.
והכל התחבר לי כששמעתי את השיר הזה.
מוזיקה משפיעה עליי. אני מודה. היא מרכיב חזק מאוד בחיי. בייחוד בשנים האחרונות.
היא יכולה לרגש, לעורר, לשמח, להקפיץ, להעציב, לעורר מחשבות, לעודד ולמלא.
אבל עדיין שיר לא יכול לגעת בך כך.
וזה קרה. בשיר הזה. מוזיקה שממש משנה.
זה קרה בקטע קצר בסוף השיר, שמתחיל בדקה ה-04:13, המוזיקה ללא המלים הזכירה לי משהו מאוד עצוב. וממש הגיעה אליי. לקצוות שורשי הרגש.
נתתי לעצמי לשקוע. צריך לתת מדיי פעם לעצמך לשקוע. כדי שתצוף. תצוף אחרי שקיעה בבנאליות סדורה ומקודשת. אחחח. ולחשוב שזלזלתי פעם בבנאליות. בלעדיה לא יכולתי אף פעם להבחין בייחוד. וכמה ייחוד יש לנו בחיים הבנאליים הללו?
כל אחד והמוזיקה שלו. כל אחד עם הפרשנות שלו.
יש לי עוד יותר כבוד למוזיקה אחרי החוויה הזו.
יחד עם הפרשנות למוזיקה השונה מאדם לאדם, מוזיקה עדיין לא פרוצה כמו מלים. מלים הן פתוחות. נתונות לפרשנות יתרה.
מוזיקה מייצגת יותר נאמנה רגש. מלים הן שכירות חרב. מייצגות אמת סובייקטיבית. זונות להשכיר. מתחפשות.
ואולי גם מוזיקה נועדה ליצור אצלנו מניפולציות. מניפולציות רגשיות. ומה ההבדל?
חזרתי ושמעתי את השיר. שוב ושוב.
בסוף הקטע, שוב ושוב יצאתי מזה. ממש כמו תמיד.
חוזר חלילה ומחוזק.
מקווה שאצלה זה יהיה יותר חוזר ומחוזק ופחות חלילה.