אנחנו שוכבים במיטה ושנינו מדברים על בני הזוג שלנו.
היא מבינה אותי אבל עדיין אני מתאמץ למצוא מלים. מתאמץ רק במלים. כי איתה אין מאמץ. היא בכלל מבינה אותי.
אני אומר לזו ששוכבת לצידי במיטה שאני אוהב את הבת זוג שלי ושהיא האישה שהכי מתאימה לי על האדמה הזו. אדמה קדושה ומקוללת.
אנחנו גולשים ליחסים פתוחים, חצי פתוחים, יחסים סגורים, ומה שביניהם. מה שביניהם פחות נוצץ.
אני מספר לה על התקופה שלפני העולם הזה.
תקופה בה לא היה דבר ביננו. תקופה בה ראינו את העולם, את המציאות. אחת דרך השני.
זה לא רק שעשינו כל דבר ביחד. זה לא רק שלא רצינו "לבזבז" זמן מחוצה לנו. זה שהיינו ממש כמעט נפש אחת. לא היה דבר. לא היה סוד.
תחשבו על אדם שאתה מרגיש ורוצה לספר לו על כל השלדים שלך בארון. על כל הדברים שעשית ואתה מתבייש בהם. אדם שהוא החבר הכי טוב שלך, החברה, הידידה, היזיזה ובת הזוג שלך.
וזה הכי טוב שיש והכי מסוכן. כי כשהיחסים עולים על שרטון אתה מרגיש שאתה מאבד איבר ממך. אתה חי בסרטון. מרגיש שאתה מאבד חלק מהמציאות. ומי רוצה לאבד איבר? אולי מציאות אבל איבר?
אנחנו מסכימים שאנחנו בעצם מונוגמיים. אני מונוגמי כל פעם מחדש עם אישה אחרת. החיים הם מונו.
החיים הם גם לא סרנגה. לא הכל חלק (ציטוט לא מדויק).
אני לא יכול היום להיות מונוגמי.
ברור שהחיים שלי היו יכולים להיות פשוטים (ואפורים ומתוסכלים) הרבה יותר.
הכרתי נשים מיוחדות. התאהבתי (פעמיים) אבל לעיתים אני מתגעגע לחיים ההם. נטולי הריגוש.
לימים ההם שלא עמד ביננו שום פער, אבל עמד הרבה פחות.
מתגעגע לימים ההם שהייתי יכול לספר לה הכל.
והיום? אני אומנם לא משקר (כל הכבוד לי) אבל עדיין לא יכול לספר לה באמת הכל. כמו שהיא לא מספרת ולא צריכה לספר לי.
והטבעי שלי ואני חושב ששלנו, הוא לספר. הכל. זה הד.נ.א. של היחסים שלנו.
ועכשיו הד.נ.א שלי מתפזר בתאי זרע מרוגשים ומתים. אולי בכלל עבר מוטציה.
אני לא סובל. רק מהורהר. יורים ובוכים.
ההכרה הזו שהיא אינה מסוגלת לספק עבורי את הכל ואני לא יכול לספק עבורה היא עצובה. היא ממש עצובה.
אבל היום אני כבר לא עצוב.
בת הזוג האהובה שלך לא יכולה להיות הכל. גם אני לא.
אנחנו רוצים יותר ומוכנים לשלם מחיר על כך. רק צריך לדאוג שהמחיר יהא סביר. יש הנחה לחיילים במדים?
וזה לא שאנחנו לא החברים הכי טובים שיש. אנחנו באמת כאלה. נהנים הכי הרבה זו מחברתו של זו. עם פרגון, אהבה, אהבה בוגרת, אמיתית (עכשיו אני יודע אפילו יותר) שותפות דרך וגורל.
אבל עדיין מתגעגע לימים ההם, חסרי הריגושים הרבים.
ימים שהתמקדו בריגוש אחד ומאוד ספציפי. ברגש מסוים אחד.
מאזן ריגושים.
מאזן רגשות.
לעיתים אני שואל את עצמי מה עדיף?