לפני 11 שנים. יום רביעי, 22 באפריל 2015 בשעה 13:31
יכולתי גם אני להיות זכאי ל3 שניות בערוץ 33. אולי גם היו מצרפים תמונה.
הילדים היו מחכים לשם המרצד.
עד שהשם שלי היה מגיע, היו מתגלים להם שמות זרים של אנשים זרים. כל אחד מהם הוא סיפור חיים, אבל לא היה אכפת להם, הם היו מחכים ל3 שניות שלהם.
ועל הקבר היו מספידים אותי ואומרים רק דברים טובים.
את הרע היו משכיחים.
לא מדברים רעה על המת.
לא מאמין בגורל, לא מאמין באלהים, לא מאמין כמעט בכלום. "לא מאמין בגורל. ולעצמי הרבה פחות" ארקדי שר את ולדימיר ויסוצקי.
אז אני מאמין לעצמי יותר מדיי. הייתי רוצה לא להאמין לעיתים. אני פתי מאמין שלי. פתי מאמין לכל דבר שרק אני אומר אותו. לעצמי.
לא מאמין לאף אחד, כמעט. האמת היא בת זונה סובייקטיבית. האמת היא מכוערת-יפה. אבל לעצמי? כל שטות שאני מספר לעצמי אני קונה אותה. כמו כלבה בשקית.
המוות הוא אמיתה. לא ניתן לומר שדברים שאנשים מספרים אחד לשני ובעיקר לעצמם הם אמת.
כמו בחורה יפה מינוס ששמה טונה מייק אפ והופכת לכוסית על פלוס. בעיניי אחרים.
בעיניי עצמה. זה מה שחשוב.
יכולתי למות.
ואז הילדים שלי שהיו קטנים לא היו מכירים אותי.
והיו רואים אותי בתמונות, ווידאו באדיבות חברה קפיטליסטית, דורסנית ובינלאומית שכולנו חסידיה- גוגל. הם היו רואים אותי בגיבויים של גוגל פלוס.
גוגל פלוס היה הגלעד שלהם.
הם היו פותחים את הגוגל פלוס שלי רק אחרי שהיא היתה מנקה את כל תמונות והוידאו של כל מיני בחורות. בחורות ללא פרצוף. ללא שמות. לכל זונה יש שם. כאן אין.
עכשיו אני נזכר שלא היה אז לא גוגל פלוס. אבל מה זה משנה. האמת היא סובייקטיבית. לא נתעכב על עובדות.
יש שלב בחיים שאתה חושש למות בגללך.
היום אני פוחד בגלל היקרים לי.
"אל המוות הישרנו מבט- והמוות השפיל את עיניו". (שמואל גורודיש)- המשפט הכי מפגר ששמעתי בחיי. הרבה יותר מפגר מ"מה שלא הורג מחשל" (מי סופר פצועים במשפט הזה?)
המוות לא השפיל אף פעם מבט. המוות הוא מאסטר על. שולט על. טורף על.
שולט בכולנו.
אבל לנו נדמה שהוא מתקפל מאיתנו לעיתים. בוחר שלא לגשת אלינו מכל מיני סיבות. כי "כתוב" כי "לא הגיע השעה". כי "אלהים עדיין לא רוצה אותי", "כי יש לי ייעוד". וכשאתה מת אז הכל נשמע בצורה ההפוכה "זה הייעוד שלו", "הוא סיים את תפקידו", "אלהים רצה אותו לידו".
כשאתה רואה הרוגים, דם, אש ותמרות של הלם, ואתה רואה שזה מת וההוא שישב לידו מרחק של 10 ס"מ יצא ללא פגע, וההוא נפצע אנוש, וההוא.... אתה מבין שזה הכל מקריות.
הכל מקריות. יד המקרה.
ואם במקרה אני חי.
אז גם אני במקרה אני יכול למות.
המסקנה שאני הסקתי מכל המוות הזה היא שאני רוצה לחיות. אבל לא סתם "לחיות".
אני רוצה להרגיש חי.
היא אמרה לי שאני קיצוני.
אני לא קיצוני. לפחות לא בעיניי.
אני רוצה להרגיש חי. אבל ממש חי.
אולי בגלל מאסטר מוות.
המוות הישיר מבטו אליי, אני השפלתי מבט.
בתקווה שיפסח עליי.
והוא פסח.
הוא יכול לחזור. מכל מיני סיבות.
עד שיחזור אשתדל לחיות.
יהי זכר כולם ברוך.