שונות

מתגעגע לשליטה, לשיחות, לעובדה שכל רגע נתון ידעתי היכן היא ומה מצב הצבירה שלה.

מתגעגע לאינטימיות הזו שהיא נדירה כל כך.

מתגעגע למאזן המושלם מבחינתי של שליטה, חברות, הערכה הדדית כה עזה, אהבה של ממש. לא סתם הידלקות.  הייתי והספקתי לאהוב. היה בה משהו אחר. משהו שערער אותי.

אם אני אוהב אותה כך מה זה אומר על האהובה שלי בבית?

מצד שני, היינו רואים אחד את השנייה פעם בשבוע ומטבע הדברים הפיזי משפיע על הרוחני ויש געגוע מובנה בקשר.

לעיתים ביום אחד, הייתי איתה בווטס אפ ובשיחות טלפון יותר משאני בחודש עם האהובה בבית. שהפכה לפחות ופחות אהובה. יותר מזה במחשבות הייתי כל הזמן איתה.

כשאתה חי עם מישהי עם 3 ילדים ומיליון מטלות אתה נוטה- אני נטיתי- לא לראות את הטוב כמו שראיתי לפני כמה שנים.

תמיד עם ה"אישה" האחרת זה יהיה טוב יותר. לא אהבתי לקרוא לה נשלטת. כי זה הגדרה מצמצמת מדיי. היא היתה הכי נשלטת שלי. שפוטה עד אפר אבל נותנת בראש כשצריך. בדיוק מה שאהבתי אצל בחורות. לא סמרטוטות רצפה שמשמיעות לך את המנגינות שאתה רגיל או רוצה לשמוע.

ואיתה הכל ורוד. אין על מה להתווכח. 3-4 שעות של ואקום. מיקרו קוסמוס מהעולם האמיתי. ואתה יוצר עולם אחר. 

לא רבים על מדיניות החינוך של הילדים. אין חיכוך. אף פעם, אחרי סשן או לפניו, אין כלים להכניס למדיח.

ואתה מכיר ומודע לעובדה הזו שאולי אתה אוהב כך בצורה נקייה בגלל שאין הסחות זדוניות של חיי היום יום האפרוריים. אבל עדיין מבין שהבחורה נדירה. חכמה בטירוף. משוגעת כמו שאני אוהב ומחזיקה בדעות שאני מחזיק. וכמה יש בעולם הזה בכלל? 

ואתה עף איתה בסשנים וגורם לאישה החזקה הזו לעשות דברים שתעשה רק איתך.

בשבילך. עבורך. כי היא רוצה שתהיה מעליה והיא רוצה שאקח ממנה עוד ועוד.

ואתה מפשיר אותה את המכונת קרח הזו. והיא אומרת לך שאף אחד לא הפשיר אותה כך חוץ מבעלה ושהיא עומדת עירומה מולך כמו שלא עמדה אף פעם. וזה מפחיד אותה.

ואתה עוצר את עצמך בשליטה כי אתה יודע שהשעון מתקתק אחורה לקראת סיום. אתה לא יודע מתי אבל יודע שזה יקרה. ולא רוצה אותה מפורקת יותר ממה שהיא תהיה בוודאות. ועובדה שהיתה. מפורקת זה אנדרסטיימנט. והיכן אתה כשצריך? בשום מקום. כי אתה לא יכול להיות. כי אתה עסוק בהישרדות הזוגיות שלך. והיא מושלכת כאבן שאין לה הופכין.

 

אז אתה לא מביא אותה לתחתיות השאול. לא לוקח אותה ללונה פארק השליטה שהיצרים שלך רוצים להגיע לשם. אתה מוותר על שליטה למען האהבה. והכל מעורבב במין ערבוב קסום של שליטה ואהבה. אהבה ושליטה. וזה הכי טוב שהיה לי. חוץ מיהלום.

ומישהי מעריצה אותך ממש ואתה אותה. לא הכרתי אישה יותר אסטרטיבית ממנה. משביתה גברים תוך שנייה אחרי שזורקים לה הערה שוביניסטית או סקסיסטית. בשניות הגבר נאלם דום.

ואיתי מפלצת ההשבתות הזו הפכה להיות מרגרינה. אוי אגו יקר. האגו שלי התנפח. כמה שהוא גדול התנפח. השמין מגאווה. אני הפשרתי אותה, אני גרמתי לה לעשות כך וכך אני ואני. מי אני בכלל?

וכן, אני מתגעגע אליה. וכן היא חסרה לי. והשליטה חסרה לי בעוצמות שלא ידעתי שקיימות.

 

ובאותה נשימה- לא הייתי מהסס לרגע. אם הייתי צריך לבחור בין האישה עם האהבה הבוגרת, האמיתית עד כאב אבל אמיתית, השורדת, הנדירה. זו שלעיתים אני רואה אותה בצבעי היומיום.

הייתי מוותר על כל הלונה פארק הזה (ועוד איזה לונה פארק) עוד 100 פעם. ורק אני יודע כמה זה קשה לוותר. 

ויותר מנשלטת שהלכה לאיבוד. איבדתי חברה. זה הכי קשה. כי לכמה אנשים אתה מאפשר לראות אותך נקי?

 

מוותר בכנות רק אם אתה מבין שאתה תפסיד.

כולנו בסופו של דבר פנקסנים קטנים. כן גם אתה האיש עם ההארה האלוהית והתפיסה העצמית של "אני נותן לבת זוג שלי חופש".

אף אחד מאיתנו לא יישאר במערכת יחסים אם לא יקבל מה שהוא נותן. למעט מזוכיסטים אמיתיים. ללא מילת בטחון.

זו המשוואה. זו סוג של מתמטיקה. אולי מתמטיקה רגשית אבל עדיין חשבונאית.

מזל שלחשבונאות המגעילה הזו מתלווה רגש אמיתי ולא ציני של אהבה. 

אהבה של ממש. אהבה לא מספיקה. אבל ללא אהבה זה לא היה.

 

ואני כל כך רוצה שנצליח מבעד לכל המכשולים, הרצונות האישיים, התסכולים.

ברגעים הקשים לא היינו בטוחים שנישאר ביחד, אבל לי, לפחות ברור, שאני כאן לתמיד.

 

התאהבתי מחדש במובן מסוים. וזה שווה את הכל.

עכשיו צריך רק להוריד ממנה את החלודה ולהכאיב לה כמו שאני אוהב.