שונות

מסיבת גייז ענקית. אז זה נכון שהמסיבות של הגייז הן הכי טובות. בחו"ל לפחות.

בחוץ מינוס כמה מעלות, בפנים מורידים חולצה. אם כולם מורידים אז גם אני מוריד. עדר. רוצה להיות חלק מהעדר? אני לא קשור לעדר הזה בכלל. גרמני אומר לי להתפשט בפינה "שם" תוך כדי הפניית ידו לכיוון. כצאן לטבח. 

אחרי שהוא תייג את הבגדים שלנו ונתן לנו פלסטיק עם מספר עליו הרגשתי שההתפשטות משחררת.

היא עם הקולר ושרשרת כלב או כלבה. שרשרת יוניסקס. ברוח המקום.

 מסתבר שזה הדליק את זוג הגייז הישראלים שפגשנו בשונברג. 

 

זה לא שלא קניתי לעצמי, אבל כמה אפשר לקנות. בולמוס. ריגוש. 

 

באולם המרכזי טכנו, באולם המשני טכנו. בפאב למטה טכנו. בירת הטכנו. טכנוקרטיה של מוות. סוף סוף מוזיקה של מסיבות שאני אוהב. מי אמר שאין תחכום בטכנו. מי צריך בכלל תחכום כשאתה רוקד כך במסיבה? מאות גברים סמי עירומים, חלקם בעירום מלא, מדיי פעם נשים משובצות פה ושם. כמו יהלומים. נוצצות בחשיכה.  מבינות מהר מאוד עפ"י המבטים שאתה לא הומו. "אני לא הומו. אני לא הומו", אני משנן לעצמי. "אני לא הומופוב אני לא הומופוב" אני משנן לעצמי כשאני נפרד מיהלום והחברה. גברים רבים עם חזה חשוף וחגורות עור נצמדים לחזה שלי בריקוד, מתחככים במעבר. בטעות ושלא בטעות. הסיטואציה משעשעת אותי. מעניינת. הרגשה מוזרה. לא הייתי אף פעם במסיבה של גייז והראשונה היא ענקית במספר. דומה שכל הומואיי העולם התאחדו. הומואים יהודים, שחורים, ערבים, סינים. גבלס רותח.    

אני הולך לקנות משקה. בדרך זוכה לחיוכים. מחייך בחזרה. לא עולה כסף. תור לבר באורך הגלות. 

בבר, בלגית מספרת לי שהיא רצתה מסיבת פטיש והגיעה למסיבת גייז. ממש כמונו. רציתי לומר לה שאני שייך למיעוט הלא נרדף כאן שלא מחבב גברים, אבל לא רציתי להשאיר את יהלום לבד. מי אמר שלא לומדים מטעויות.  

 לפחות כאן לא היתה סלקציה. לא כמו בתור של ה-300 מטר בברגהיין. ראשיתו של התור מתחיל אצל "גזלן" נקניקיות גרמני שהתנדב בקיבוץ בעל מבטא ישראלי לגמרי. אחריתו באיש הברזל הקשוח.

 קור של מינוס 4. אחרי שעה הליכה והמתנה בחוץ קפאו לי השחלות. בתור האצבעות ברגליים ובידיים מתחילות לאבד תחושה וחושב על צעדות המוות. אנחנו לבושים היטב, שבעים, וישנו טוב בימים האחרונים.

 יימח שמם של הגרמנים. 

ישתבח שמן של הגרמניות. 

 

המסיבה המשיכה. 

המשכנו לרקוד, לשתות. 

היה נחמד. במסיבה. הייתי רוצה להיות גם במסיבת בדס"מ, אבל התור היה ארוך מדיי.

חוץ מזה הנוכחות הכללית שלי היתה מיותרת ואף מעיקה. בעיקר עליה.

 הציפיות היו שונות. חשבתי שיחד עם השופינג המאסיבי, נסתובב בעיר. כמה הם כבר יעשו שופינג? אז מסתבר שהם לקחו את זה ברצינות.

ואולי זה קשור לעובדה שכשאתה נוסע בקבוצה גדולה ולא משנה כמה מדהימים האנשים, אתה מאבד מהחירות שלך לטובת התפשרויות שונות שחייבים לעשות עבור כל האנשים בקבוצה. ולא בא לי לשלם את המחיר של ההתפשרות הזו כשאני בחו"ל פעם בשנה. 

כנראה שבפעם הבאה שהטיול יוכרז כמסע שופינג לא אבוא. 

אני מבין את הריגוש ואת החוויה של להתמקד בשופינג עבור אחרים. מבין אפילו את הגוזמא שהם מספרים לעצמם שבסה"כ הקניות משתלמות כלכלית (כאילו אין בחישוב כרטיס טיסה, מלון, הוצאות תחבורה וכד').

ברור לי שזה כיף וחוויה לאנשים אחרים. עבורי זה היה מתכון לתסכול. בייחוד בברלין. וזו היתה טעות לנסוע. 

הגיע הזמן להתפצל. לשחרר. להשתחרר מהקונספט של חו"ל "רק איתה". אנחנו לא אותם האנשים שהיינו. כל אחד התפתח בצורה שונה ואולי טוב שכך.

ואולי בכלל לא חייבים דבק. דבק מגביל.