הייתי בבריכה עם חברים שונים וילדיהם. אל תשאלו איך הגעתי לשם.
אני מוכר אצל האנשים הללו כמי שאפשר לומר לו את האמת עם ילדים. דעותיי ידועות ולא מנסה להסתיר אותם. הם מתמצות בשתי מלים "ילדים זה חרא". זה בעצם שלוש.
אז אני מתפקד כפסיכולוג ילדים. למבוגרים.
אלו שלא רוצים ילדים שואבים מעט כוחות מהשקפותיי בנושא.
אלו שיש להם שואבים כוחות מרגשות האשם שיש להם. אם זה חרא אז הם בסדר שהם מרגישים כך. כך בעצם מרגישים כולם. או רובם. אני יודע שיש כאלה שבאמת באמת רואים בילדים את פסגת האושר שלהם. ואני מקנא בהם.
עם אלו שבהריון אני נזהר וסותם. ההריונית במעלית שאלה "אז זה כיף ילדים"? עניתי לה את התשובה הקבועה : שילדים זה 50% חרא ו50% כיף (הגזמתי לגמרי בכיף למען העברת המסר) ואז שני אלו מאיינים זה את זה. אז בשביל מה?
כל אחד ניגש אליי ביחידות לשיחת הסמול טוק התורנית ואומר שהוא לא יכול יותר. ש"טוב שהוא עצר בשניים". "הם לא יודעים מה זה לא". "לפעמים אני חושבת שאתה אשכרה צודק". ברור שאני צודק. ילדים זה חרא.
מה שלא תעשה עבורם הם עדיין ילכו לפסיכולוג שהוא בעצמו לא היה סגור על חייו ולכן הלך לתחום ויבכו שאבא ואמא לא היו שם כשהם היו צריכים אותם. או לא מספיק. או מרוחקים מדיי או קרובים מדיי.
האמא היחידנית (יש לה בעל, רק שהוא לא עושה כלום) מתהלכת עם פרצוף של "אני לא יודעת כבר מה לעשות".
האישה משוללת הילדים אומרת "שלום אני הולכת לישון שנ"צ ואח"כ לשתות עם חברה" וכולם מסתכלים אחד על השני בחיוך מר.
האבא השרירי, לשעבר, אומר לי "אין לי כבר כח".
חלק מהאמהות לא מבינות מדוע הילדים שלהם מפלצות קטנות. רואה את ההיא מאכילה את הילד שלה קרטיב.
"למה הוא לא יכול להחזיק את הארטיק בעצמו", אני שואל אותה.
"אני בוחרת את הקרבות שלי", היא עונה לי.
הפסדת במלחמה מזמן.
ילדים זה אושר צרוף.
מי בא לחגוג במוצא"ש אצל המוזה את סיום החופש הגדול.
מעבדות לחירות.
2.9.18 חג לימודימוס הקדוש.