אני מצטער על הרבה דברים בחיים. אל תזיינו לי את המוח במשפטי זן או משפטי בית כלא. "אל יצטער אדם על מה שעשה כי זו הדרך שהובילה אותו לאן שהכוס של האמא שלו הביא אותו" או משהו בסגנון.
אני מצטער על הרבה דברים. הרבה בחירות.
אבל על אחת הבחירות שלי אני הכי מצטער.
הם איתרו אותי. זה לא שאני רציתי. עצם הפנייה עשתה את שלה. זה לאגו. נטו אגו.
לא הרבה נמנים עם הקבוצה הזו. חבורת המופלאים.
אז ניגשתי לראיון. היו שם שני אנשים. וכבר בהתחלה הרגשתי, תוך כדי שאני מדבר שהתקבלתי.
הם עשו לי מבחן ממחושב שעברתי.
הם קבעו עוד ראיון איתי וגם אותו עברתי.
הם עשו לי סימולציה של התפקיד. היא היתה כל כך מוצלחת שאפילו עצרתי אותה ולימדתי את זה שישב מולי ושיחק דמות מה לא לעשות. זה היה מביך כי יצאתי מהדמות שלי ואמרתי לו "סליחה אבל..."
זה היה שחצני, אבל אני נוטה להיות שחצן כשאני צודק מאוד. אין לי כח לחארטות. "בלי חרטות". אח"כ במשוב הם אמרו לי שזו היתה הסימולציה הכי טובה והם שוקלים לשנות את התורה בחלקה לאור ההערות שלי ורוצים לשבת איתי בלי קשר לתפקיד.
ואז שלחו אותי לפסיכולוגית. יום שלם הייתי אצלה.
כל כך שמחתי ששולחים אותי לפסיכולוגית ועוד על חשבונם.
היא עייפה אותי כל כך. חוץ מלדחוף לי אצבע לחור של התחת ולחפש שם טראומות עבר היא עשתה כמעט הכל. חיטטה בכל פסקה מחיי.
באחד המבחנים שהעבירה לי היא הראתה לי כתמי רורשך שהייתי אמור לענות עליהם.
זה היה רגע מותח. היא הראתה לי את הכתם וכל מה שרציתי לומר הוא מה שהתקבע לי במערכון המפגר והמצחיק הזה שאני כל כך אוהב.
היא הסתכלה עליי ואני שתקתי. אשכרה רציתי לומר לה. אני חושב שהיא נבהלה קלות כתוצאה מהשתיקה שלי. אני גם חייכתי. הפרצוף שלה היה משולל כל זיק של הומור.
למרות הרצון העז לומר לה את מה שאמר רמי הויברגר אמרתי לה את מה שמקובל. אם הייתי אומר מה שהוא אמר היא היתה מציינת משהו כמו :"אינו יודע להתאים עצמו לסיטואציה". והייתי נפסל
אם הייתי אומר מה שהוא אמר, לא הייתי עובר.
עד היום אני מצטער על זה.