המלצר הגיע אליי ומסר לי חשבון. 350 ש"ח. 4 בירות, צ'יפס בטטה, ציפס רגיל ושתיה קלה. אה וטוסט. ככה זה שאתה רוצה לאכול בחוף הים. הוא היה קרוב אליי בצורה יוצאת דופן.
והוא רכן אליי.
עכשיו אני האחרון שאתם יכולים לומר עליו שהוא הומופוב.
אני הייתי בלי חולצה ואחרי חצי ליטר של בירה. לא משהו שיהפוך אותי לשיכור.
"לפני כמה זמן עשית את הקעקוע"?
"לפני 7-8 שנים".
מדברים על הקעקוע. בלה בלה בלה. לא משהו חשוב.
הוא מהמם. אני מת לגעת בו. אפשר לעבור עליו? (בשביל מה לעבור על קעקוע?) הוא לא חיכה לתשובה.
תפסתי לו את היד. רק תפסתי, לא כופפתי ולא בכח. אנא בכח. רק מנעתי ממנו לגעת בי. "אל תגע בי".
הוא הסתכל עליי נבוך וקצת המום שלא אפשרתי לו לא לכבד את המרחב האישי שלי. חייכתי. הוא לא.
אדוני, אני למדתי לומר "לא". אני לא עושה שום דבר שלא נוח אתו ועוד עם הגוף שלי. אף אחד לא ינצל אותי לסיפוקו ולא משנה איזה סיפוק זה. גם של סקרנות. גופי הוא שלי. רק אתמול היה מצעד השרמוטות. לא שמעת?
ומה היה קורה אם עמיתתו המלצרית. זו שמחייכת יותר מדיי, היתה שואלת אותי אותה שאלה? הייתי תופס לה את היד?
האמת שלא.
אבל היא גם לא היתה רוצה "לעבור" לי על הקעקוע.