"איך עובר לך היום"? הוא שואל בווטס אפ.
"משתדל לשרוד. בזמן האחרון רואה אתכם נופלים או שנפלתם ומפחד מסופי. אף פעם לא הייתי בדיכאון ממש כמו שאתה תיארת. תמיד קצת עצוב, קצת מלנכולי ותו לא. אני חושש שרשת "השקרים" העצמיים שלי מתחילה להתפוגג. יחד עם זאת אני יודע שכולם מנסים לשרוד את החיים. איכשהו. כסף, אגו, שליטה, השפעה, הירתמות לאחר. התנדבות, משמעות. העברת זמן.
אנחנו כל כך חלשים".
מסכן שאל מנימוס.
לצערי, אני לא משקר לעצמי מספיק. הכל נעשה בפיכחון כואב.
"שקרים", אפילו עם מרכאות היא מילה לא מתאימה. מה שאני עושה, כמו כולם, הוא להגדיל את המשמעות של דברים מסוימים על פני משמעות של דברים אחרים. ואם אלו שקרים, הם תמיד מתגלים לי. חוץ מאלו שלא מתגלים ועליהם אני משלם מחיר כבד. או שלא.
למה לא לחיות בשקר תמידי? אני מכיר אנשים כאלה. הכל אצלם הוא שקר עצמי אחד גדול. הם חיים טוב ממני. עכשיו יבואו המעמיקים- חופרים ויגידו שהם יפלו בסוף. לא הם לא. הם ימותו ככה. יסתירו מעצמם היטב את השקרים שלהם עד יומם האחרון.
ואילו אנחנו המודעים מדיי נמות כמו עכשיו. נעבור "תהליך" והעצמה ושאר מלים נבובות שבאות להתמודד עם כאב שלא ייפתר גם עם עוד מליון שנה. מיוסרים.
את האופי אי אפשר באמת לשנות. ניתן לעבוד עליו. לשפר.
אני יודע שמודעות יכולה להיות התחלה של פתרון לכאב.
אצלי המודעות היא הכאב.