תכתוב על סשנים היא אומרת לי.
זה הכי טוב. הכי הרבה לייקים.
כשאתה כותב על החרא בחיים זה לא מצטייר יפה. זה פחות לייקים.
והרי ברור שאני לא כותב עבור לייקים. אני כמו כולם כאן. לא כותב עבור לייקים. כותב למגירה.
כמו שפעם מישהי כתבה. אני כותבת כי אני רוצה לשחרר את זה.
יא בת זונה אם את רוצה לשחרר ולהוציא את זה את יכולה לכתוב לעצמך. למגירה. או לג'י מייל או לחבר הגיי שלך.
אם את בוחרת לכתוב כאן אז לפחות תודי בפניי עצמך שאת רוצה שאנשים יקראו את זה. אולי את כותבת למגירה אבל את פתחת את המגירה כל כך שהיא נפלה על השטיח בחדר שינה וכל הפוסטים שלך מתגוללים להם שם באבק בן החמישה ימים כי העוזרת לא הגיעה.
אז במקום לכתוב על סשן מטורף רווי רוק ונוזלים אחרים, יצרים ויצריות. יצירתיות, ביצורים ויצורים אני כותב עליי.
במקום זה עדיף לכתוב על כמה פעמים היא היתה שלי אבל אני לא רציתי אחריות. אחרות.
על האנדר דוג שהוא סופר דוג. שמחפש כל בו. כלבות. בנות אדם.
שמתגנב לו ומגיח מהמקומות הלא צפויים.
שעושה את זה כדרך חיים.
אבל לא עוד.