היא היתה אז, אחרי קשרים. אני, מצידי הייתי, כמו עכשיו, נקשר ונטול הקשר, אבל עם מלא כישורים. וחסרונות. כנראה נבחרתי כדי להעביר לה את "בין הזמנים".
כל פעם כשבאתי אליה הזדיינו. זיוני תכלס. היא גרה בת"א. אני אוהב את הבועה התל אביבית.
כל אלו שלא אוהבים את תל אביב. נסו לדמיין את המדינה שלנו ללא העיר הזו.
אם אומרים שהתל אביבים חיים בבועה אז גם אתם.
אני גם אוהב בועות. גם בועות סבון כאלה גדולות שמתנפצות אחרי מעוף ארוך באוויר. החומר הדק והשקוף שנמתח לו מול האוויר. צורה יפה והנה, פוףףף היא נעלמת. הכל ארעי אבל זמניות לא פוגמת בחשיבות ובמהות. גם קשרים הם כאלה ואני לא בא לסבן.
היא ביקשה להיפגש. ואז הוסיפה לא להזדיין כי התפזרה יתר על המידה. אני הערתי שתמיד מתפזרות עם כולם ואז כשבאים להיפגש איתי אז פתאום מתמקדות להן. זונה רבתי ומאמא תרזה איתי.
אבל באתי. כי אני גם אוהב לזיין את המוח. אשכרה דיברנו ולא בהפסקות שבין זיון אחד למשנהו.
תוך כדי שדיברנו הרגשתי שאני חייב לגעת. לא מחרמנות. מגע של שותפים לשיחה. לבלבול. "מגע אנושי".
היא התנצלה על זה שלא הזדיינו. חצי בצחוק וחצי ברצינות.
לא הרגשתי אפילו קצת חרא כשיצאתי מהדלת.
הרגשתי אפילו טוב יותר.
הוצאה של אמת בין אנשים שווה הרבה יותר מהוצאת נוזלים. וגם אפשר להתרכז יותר בשיחה כי כידוע כשהזין עומד, השכל נדחס לו לחור של התחת.
היה ממש מעניין.
עכשיו רק תודיעי מתי את חרמנית מספיק לפעם הבאה. ונדבר. גם נדבר.
כי יש לי מספיק ידידות