אני לא אחשוש להמשיך לכתוב דברים ש"מזיקים" לי כאן.
כי אני סוג עבד של האמת או לפחות האמת החלקית. תמיד במתח בין לספר הכל לבין לנסות ולהסתיר כדי לא לפגוע באחרים ובי. איזה הבדל אה? בין האמת לבין האמת חלקית, כלבת כנות למחצה.
אין לי ברירה. אשתי קוראת כאן. מצד שני, זה יכול לזמן שיחה כנה ביננו. אלו לא דברים שהיא לא יודעת, אבל עדיין לא הייתי רוצה להטיח את זה בפרצופה.
ואם הבנת הפוך זה לא בגללך. זה בגללי. זה בגללי כי אני לא כותב כמו שאת רגילה. אני לא כותב "אהבתי אותך", אני כותב על הזין שלי שמתגעגע. או שאני אקנא בזין אחר. כל אחד קורא מה שהוא רוצה. מהפריזמה שלו. מהמקום בו הוא נמצא. ולפרש את הכתיבה שלי זה מביך.
אם לא הבנת את גם לא תביני עם פרשנות. כי זה לא משנה, החששות והפחדים שלך יתקבעו בטקסט הראשוני. הפרשנויות לא חשובות. אלו ייתפסו אצלך מקצה שיפורים. מיותר ומלאכותי.
ואני לא רוצה להצטדק כי לא עשיתי שום דבר רע. גם לא שיקרתי. אין צורך כבר לשקר. אני מעדיף כמה שפחות לשקר. או לא לשקר בכלל. אני מספר את האמת או חלק ממנה כדי להקל על עצמי ולעשות בלגן לעצמי. הבלגן הזה לא פשוט אבל הוא אחד הדרכים שלי להתמודד עם המצב המוזר הזה.
אבל אם לא הבנת זה הכל עליי. כי אפילו אני לא יודע מתי אני ציני ומתי אני לא. למען האמת אני גם ציני וגם רציני בו זמנית וזה נמשך יותר מדיי זמן. כי איך אפשר להעביר את החיים האלה ללא ציניות והומור?
ואם אני כותב על כוס בצורה כל כך "קרה" כאילו אני מבקר כוסים בלתי משוחד, אז הייתי בטוח שתביני שזה דווקא הפוך לקור המוזר המשתקף מהטקסט. את חכמה לא? אנשים שהם חכמים מאוד הופכים לכל כך טיפשים שזה נוגע לרגשות שלהם ולחששות שלהם.
ואם אני כותב על אשתי אין לי צורך להצטדק. אני לא אצטדק על זה שאני אוהב אותה. נו באמת.
אז אני ממשיך לעמוד על זכותי לכתוב כאן בפתיחות ולהינזק מכך.
כי בסופו של דבר הנזק "הכבד", הוא הרווח שלי.