אני לא מבקש סליחה פעם בשנה.
אם אני חושב שעשיתי משהו שפגע במישהו אני מבקש סליחה במהלך כל השנה.
יש סליחות שנמשכות גם כל השנה.
אני מודה שיש סליחות מהפה ולחוץ.
אני מבקש ממך סליחה.
על מה שעשיתי לך ועוד אעשה.
סליחה בהקפה.
שימי מים לקפה.
אבל הרוב הן סליחות אמיתיות שמקרבות לתשובה. התשובה שלי לעצמי.
אני יודע שסליחה עדיין לא עושה אותי לאדם טוב יותר. הסליחה היא בראש ובראשונה עבורנו. עבורי.
המנגנון הזה של סליחה וימי תשובה ביהדות הוא יפה או "מקסים" כמו שאומרות נשים על דבר שאנשים אחרים חושבים שהוא מקסים. למשל : שולחים להם בווטס אפ תמונות של הילדים שלהם, אבל לא נעים לומר "שמעי, הילדים מעניינים את הטוטה שלי". והמקסים הזה הוא כלאחר יד. כמו הטקס הזה, הוא הופך מנותק מעט מהמטרה שלו.
אני לא בא להמעיט במתי המעט שכן עושים עבודה עם עצמם כל השנה וביום כיפור.
ביום כיפור רואים גם חארות מקצועיים, אנשים שממש עובדים ומשגשגים בחרא כל השנה, שצמים בלי טיפת מודעות עצמית וחושבים שכשימותו ידונו אותם לטוב.
עבריינים עם ג'יפים שחורים, נשמה שחורה וכיפה צחורה שצמים ורק רוצים שייגמר הכיפור כדי לדבר עם חזי שיארגן עוד חיסול. צדיקים מלאכתם נעשית באמת ע"י אחרים.
לדעתי, רוב האנשים צמים מהפחד. המרכיב הנסתר-גלוי של כל דת.
לא מונעים מסליחה אמיתית, הם מונעים מחשש לחטאים בלתי ממורקים. מכף הקלע, מגיהינום. זה לא ימנע מהם לעשות גיהינום לאחרים בחייהם.
מה שווה הסליחה?