"כל פרידה היא מוות". אז זהו שלא. לא צריך להגזים. כבודו של המוות וכבודו של המת במקומם מונחים. הנה מוטלות גופותינו, ולא צריך להשוות כל דבר רק לצורך המליצה המוגזמת. בני האדם תמיד מגזימים ומרדדים. "הילד של כולנו" "הילדה של כולנו" "הדאדי של כולנו", "כאן, אנחנו משפחה (בעבודה)". אני ספק שירות", "אני ספקית כאב", "אני עובדת אצלך".
פרידה היא לא מוות, לא צריך להיסחף. מוות, כמו פרידה הם פתרונות מסוגים שונים.
אהבה? אתה אוהב את ההרגשה שזה שאתה "אוהב" אותו מייצר אצלך, כלפי עצמך. כולנו נולדנו יצורים אגואיסטים. ככה אנחנו. עדיין נשתמש במשפט "אני אוהבת" ו"אני אוהב". זו רק סמנטיקה. מה אתם אוהבים? אותו? אתם וטוב שכך, אוהבים קודם כל את עצמכם, דרכו. הוא יכול להיות נדיר ולא תשיגו כזה, אבל עדיין אתם אוהבים את עצמכם דרכו. הוא תמיד ולא משנה כמה נדיר יהיה, יישאר פחות חשוב. אתם החשובים יותר.
היכרויות אינטימיות מספיק (טקסט קר) שמובילות לפרידות הן עוד דרך להענקת כאב עצמית. מומחיות עצמית. אולי הדרך להימנע מכאב היא לא להכיר בכלל. בשביל מה צריך את כל החרא הזה?
הפתרון הוא חד פעמי? כלי חד פעמי מפלסטיק. עם טעם של פלסטיק. כנראה שלא.
כל אחד עם מה שנגזר או מה שהוא גוזר על עצמו.
לא "מת בי משהו מבפנים" כמאמר המליצה. הלוואי והיה מת. אני לא זומבי של פרידות.
חי בי משהו, כל הזמן, שממשיך לכאוב ואי אפשר להרוג אותו.