בבוקר התחוור לי שהפלאפון שלי שבק חיים. הייתי בלי טלפון בעבודה. הרגשה מוזרה של לחץ ושחרור. יש שני פחדים חדשים לאנשים מכורים לניידים. האחד : החשש מסוללה חלשה. השני : שהפלאפון ייגנב/ייאבד. כי לאבד פלאפון גרוע לעיתים מלאבד ילד. ילד חוזר, פלאפון לא תמיד.
בשעה 1630 קניתי פלאפון חדש. בשעה 1700 הסתכלתי על המתחולל בווטס אפ שלי. מאות הודעות מיותר מעשרים אנשי קשר.
"איפה אתה"?
"הנייד לא זמין" (באבא שלך?)
תחזור אליי (עמית)"
מה קורה עם..."
תתקשר אני דואגת (אמא)
ניסיתי להשיג אותך הנייד לא זמין (המורה של הילד)- טוב שאת אומרת לי שהנייד שלי לא זמין.
אני עדיין מחכה לאישור שלך.
אנחנו צריכים את האישור שלך במייל חוזר.
חסמת אותי?
"אני לפני הדיון תתקשר אליי דחוף"
"יכול לשלוח לי את המסמך של ה..."?
נגנב לך הנייד?
אתה בסדר?
וזו אשליה שאתה חשוב והרבה אנשים "צריכים" אותך. כי לכל אדם יש מחליף. והכל חארטה וסתמי. ואני מקנא במנקה שלנו שמחייך אליי כל בוקר ואני מחייך לו בחזרה ויש לו טלפון טיפש "אני לא צריך" הוא אמר לי במבטא כבד ואני אמרתי לו "אתה לא יודע עד כמה אתה צודק". אתה באמת לא צריך. גם אני לא צריך. אבל איך לא צריך? איך?
ומצד אחד אנשים דואגים באמת ומצד שני רק גורם לי לחשוב על כמה אנחנו זמינים. אדם לא יכול להיות לא זמין לכמה שעות בלי שאנשים לא יילחצו. אנשים רגילים בזמינות שלנו שזה באמת מוזר או מלחיץ (תלוי בקרבה לאדם) שאתה לא עונה לאנשים כל היום.
הסתכלתי על כל הווטס אפים מכל כך הרבה אנשים והתמלאתי בעעעעע. כל היום ללא הנייד היה פשוט שקט כל כך. ללא מסיחי דעת ויכולת להתרכז ביתר קלות.
רציתי לענות לכל אותם אנשים ובאמת שהתחלתי אבל אז קרה משהו מוזר : הם ענו בחזרה. שואלים עוד שאלות, מוסיפים מידע, מוסיפים סמיילי, מתחנפים, כועסים, מתייעצים, "אז אתה עדיין במשרד"? (לא כוס אמא שלך, אני לא בקטע של עשרים וארבע שבע) רציתי להשתיק אותם, את המתקפה הזו.
הכל דחוף והכל "עכשיו", ואין הבדל בין עיקר וטפל. התייאשתי וכיביתי את הפלאפון. זה היה נהדר. אנחת רווחה.
רציתי ליהנות מעוד שעה קלה של אי זמינות ו"חופש" עד שכל הריקושטים יגיעו.
ברור שהם הגיעו, אבל קניתי לי עוד שעה של שקט. וזה הרבה.
לא טוען שהטכנולוגיה, כל טכנולוגיה שהיא, היא השטן, אבל המינון והשימוש בטכנולוגיה בצורה קיצונית הוא שטני בוודאי. כולנו מכורים, עבדים של הנייד והזמן שהוא המשאב הכי יקר שלנו, חומק לנו מבלי שנרגיש.
אני יותר מבין את "התנועה" הקלה מאוד (יש כזו, נשבע לכם), של אנשים שחוזרים לניידים "טיפשים". לפחות בערב, כשהם בבית ולזמן מתוחם.