כזאת אנוכי

חצות. כולם ישנים, הארמון בדממה.
רק המלכה ערה.
היא נועלת את נעליה החדשות, לובשת שמלתה וחומקת בלאט מהחדר.
המלך שקוע בשינה עמוקה. לא שומע, לא מרגיש דבר.

היא יוצאת אל המסדרון הקר ולתוך חדר נוסף, נסתר
שם, מהחדר- יציאה סודית. דלת סתרים המובילה אל מנהרה היוצאת מן הארמון.
נתיב שקיומו עובר בלחישה בחדרי חדרים... מאם לבתה.. כבר מאות שנים.

המנהרה טחובה ואפילה. המלכה נרעדת. היא יודעת שבסיומה תמצא את עצמה ביער שחור
הדרך תיקח אותה- אם רק תמצא את העוז, אל הקצה השני
שם יש אגם
ובאגם סירה קטנה
ומעבר לו- המקום אליו היא משתוקקת:
גן של קסם שבמרכזו ארמון שקוף
ובארמון נשמעת תדיר מנגינה
שלעיתים היא סוערת ולעיתים שקטה
אבל תמיד היא חודרת אל עמקי לבבה, מניעה בו נימים נסתרים.
ושם מתאווה המלכה להיות.

כל לילה. והמלך לא יודע. לא מרגיש.

אבנים קטנות חורקות תחת רגליה בשביל החשוך, היא נדחפת הלאה על ידי ליבה, נמשכת על ידי הלמות מנגינה דמיונית...
והנה מרחוק זוהר קלוש. היא יודעת שהיא קרובה ומאיצה את צעדיה. הנה עוד רגע האגם יתגלה... והסירה הקטנה שתמיד מחכה באותו המקום
(מי שם אותה שם? למי היא שייכת? שאלות שמלכה בודדה לעולם לא שואלת).

הסירה הקטנה יוצרת אדוות קלות על פני המים שנוגה לבן מאיר בהם נתיב בהיר... זהו אורו של הארמון ושל הגן והיא כבר קרובה מאוד.

זהו רגע של קסם. הרגע בו היא עוברת את שער הגן. ניחוח הפרחים כבד, משכר. האוויר חמים, מלטף את לחייה.
המועקה נשטפת מליבה ואת מקומה תופסת שמחה של קלות דעת. הצלילים הבוקעים מהארמון מושכים אותה אליו בכוח שאין להתנגד לו והיא חצי מרחפת חצי רוקדת נכנסת פנימה.
הארמון עשוי קירות זכוכית מהם נשקף הגן
בפנים רחבה גדולה וכולה שלה. היא משחררת את גופה, מתמסרת לצלילים, נותנת למוזיקה להוביל את צעדיה.

באורח קסם, מתאימה המנגינה בדיוק למצב רוחה. היא לא יודעת להסביר את הדבר כמו שאיננה יכולה להסביר לעצמה את קיומו של הארמון ושל הגן. היא רק יודעת שקסם בדבר וידיעה זו משקיטה אותה.
לפנות בוקר המנגינה תחלש בהדרגה ואת מקומה יתפוס ציוץ הציפורים
או אז היא תקרוס על רצפת הארמון, מותשת, מודעת עד כאב לקיומה הגופני
ומייד לאחר מכן תצא במרוצה, חזרה אל ביתה, אל חדרה, אל המלך.
הדרך חזרה , שוב כבאורח קסם, עוברת ביעף. ובלי להיות מודעת איך זה בדיוק קרה, היא מוצאת עצמה חזרה במיטתה בחדר השקט.
רק הלמות ליבה הדופק ונעליה השחוקות מעידים על מה שהתחולל בלילה.

כך כל לילה.

אך הלילה היה שונה.

כמו תמיד, התעוררה בחצות, יצאה מחדרה, שטפה אל המנהרה ואל היער, חצתה את האגם ונכנסה אל הגן.
המוזיקה הלילה היתה יפה במיוחד והרעידה כל כך את ליבה עד שחשבה שתבכה.
היא נכנסה אל הרחבה וגופה החל מחולל מעצמו, משחזר צעדים נסתרים ותנועות נשכחות...

לפתע פתאום
פסקה המוזיקה.

הופיעה דממה.

הדבר היה כה בלתי נתפס עד שעוד רגע או שניים גופה המשיך לחולל בדממה שנוצרה, בלי שליטה.
אך ברגע לאחר מכן, נבהלה מאוד וקפאה על מקומה.
ואז ראתה אותו.
הוא נשען על עמוד בפינה. גבוה, שקט. ידיו שלובות על חזהו. הוא הביט בה אך היא לא ראתה את עניו כיוון שהיו מוצלות..
האינסטינקט הורה לה לברוח מייד:
היא מלכה, והוא... מי יודע? אם יתגלה סודה- היא אבודה. אולי עוד תוכל להנצל.
היא פונה לאחור במהירות ומתחילה לרוץ, ליבה דופק דופק...
עוד רגע והיא בשער
אך אבוי השער סגור. מעולם לא היה השער סגור בעבר.
היא מנסה במצוקתה לפתחו, מטלטלת את סורגי הברזל אך לשוא. אולי תטפס? השער גבוה ושמלתה עדינה... היא מסתכלת בייאוש מעלה ומוותרת על הרעיון.
אין ברירה. עליה לפנות אל האיש ולשאול... אולי המפתח בידו.
היא מפחדת... אבל לא נותנת לחרדה להשתלט עליה. נושמת נשימה עמוקה, זוקפת גווה ובצעד מדוד חוזרת פנימה.
על המפתן היא נעצרת. הוא עדיין עומד שם, באותה התנוחה ונדמה לה כי מבטו קודח אל ליבה.
מי הוא? היא תוהה, מה הוא עושה כאן פתאום? האם ייתכן כי הוא בעל הארמון? איך תתרץ את הפלישה לתחומו...

היא מתקרבת מעט, מרגישה את הלמות ליבה.
סליחה אדוני... היא שומעת את עצמה אומרת בקול

נדמה לי כי פלשתי לתחום לא לי , האם אוכל לבקש את סליחתך ולבקשך להניח לי ללכת לדרכי? אני מבטיחה כי לא נגעתי בדבר... לא לקחתי דבר... רק נמשכתי אל המוזיקה הנפלאה ושכחתי את עצמי...