כזאת אנוכי

לפני כמה זמן החלטתם לעזוב
אתה, האישה והילדים.
אנחנו אמנם לא מדברים יותר מדי
אולי רק שלום מחויך ברחוב
אבל עדיין, זה עשה לי עצוב לשמוע שלא אראה אתכם יותר.

והיום, אחרי המסיבה, פגשתי אותך
וחייכנו
ושאלתי אותך איך הולך ואם כבר התמקמתם.
ענית לי שהאישה והילדים התמקמו
אבל אתה לא שם...
ופתאום קלטתי שנפרדתם.

אתם נשואים כבר הרבה זמן. יש לכם ילדים וחיים שלמים ביחד
ובכל זאת אתה פה והיא שם
ואני לא יודעת אם אתה שמח או עצוב
אם אתה מרגיש הקלה או אולי להיפך...
רק יודעת שפתאום נורא רציתי לחבק אותך כך באמצע הרחוב
חיבוק חברי של "יהיה בסדר"
אבל לא יכולתי כמובן
כי אי אפשר אצלנו, פשוט אי אפשר.


אתה אולי לא מודע לזה,
אבל יש לנו הרבה במשותף-
אנחנו שנינו ילדים חורגים לאותה החברה.
זו חברה שהחוקים שלה ברורים ונוקשים, ורוב חבריה לא מחפשים לשבור אותם
טוב להם בתןך המסגרת.
אותה חברה היא גם אם מחבקת וחמה וסלחנית כלפיי ילדיה החורגים
ולכן איננו ממהרים לעזוב אותה-
אתה, עם העגיל החצוף, המרדן
ואני... שמורדת בעיקר מבפנים (ואולי בגלל זה אתה לא יודע, ולעולם לא תדע)

אם הייתי יכולה, הייתי מזמינה אותך לשתות בירה באיזה פאב.
אני בטוחה שהיה לנו הרבה על מה לדבר ולצחוק.
הייתי מבקשת להיות לך לחברה, ככה סתם בפשטות...

אבל אצלנו, הרי, שום דבר לא פשוט.

נפרדנו באמצע הרחוב. אתה הלכת לדרכך
ואני, התיישבתי לכתוב לך מכתב שלעולם לא יישלח.