כזאת אנוכי

קרה לי משהו מוזר אתמול.
הייתי בסופר פארם, חיפשתי משהו והייתי צריכה עזרה. עמדה שם דיילת וסידרה מוצרים על מדפים אז פניתי אליה.
אני אומרת "דיילת", כי היה לה שיער ארוך אסוף לקוקו ומבנה גוף עדין. התבניות במוח שלי קבעו שזאת אישה, אף ששום סממן שראיתי לא היה מובהק מדי.
בכל אופן, שאלתי מה ששאלתי והיא ענתה: אני לא יודע...
הצצתי בה שוב לוודא שמה שאני רואה אכן מתאים למה ששמעתי והמוח אישר. היה תהליך קצר של עיבוד נתונים מחודש שבסופו הדיילת הפכה לדייל. פניתי משם והלכתי הלאה.
אחר כך הייתי צריכה אותו שוב אז פניתי אליו, שוב. המוח שלי ידע שהוא זכר וככה התייחסתי אליו... אבל פתאום גיליתי שיש לו לק על הציפורניים!
פה נכנס הקטע המוזר- ברגע שקלטתי את העובדה הזו, התבלבלתי לגמרי.
פשוט נעלמו לי המילים לכמה שניות ולא הצלחתי לדבר.
וזה לא בגלל שיש לי בעיה כלשהי עם אנשים המשנים את זהותם המינית או מותחים כך או אחרת את גבולות הגזרה,
זה בגלל שאיכשהו, המוח שלי סירב לשתף פעולה עם תבנית לא מוכרת: איש או אישה? איך להתייחס אליו/ אליה? איך זה משפיע עליי?

נזכרתי בזה היום כי ברדיו התנגן השיר של אילנית:
אם יש לי מיתרים הם מתנגנים ברטט
אם יש לי דאגה, היא חשופה כמעט...
קח את ידי עכשיו
עשני מפויסת...

אבל שר את זה בחור
וזה נשמע לי מוזר.
אולי זה מה שנקרא להיות שבויה בקונספציה.