כזאת אנוכי

היער היה שקט עד כדי כך שלא התקשתה כלל להחליט מנין בא הקול.
הוא הצטלל והלך מדי רגע, ועד מהרה, מוקדם מכפי שציפתה הגיעה אל קרחת היער וראתה את הפלג, צלול כזכוכית, זורם בעשב כמטווחי אבן ממנה.
אבל אף כי מראה המים הגביר את צמאונה פי עשרה, לא נחפזה לרוץ קדימה ולשתות. היא עמדה במקומה, דוממת, כאילו הפכה לאבן, ופיה היה פעור לרווחה, והיתה סיבה טובה לכך:
על הגדה של הפלג הקרובה אליה רבץ האריה.
הוא רבץ בראש מורם ושתי כפותיו מושטות לפנים, כאריות האבן בכיכר טרפלגר שבלונדון. היא ידעה מיד שהאריה ראה אותה,
כי לרגע קצר הביט האריה היישר בעיניה ואחר כך פנו הצידה, כאילו היטיב להכירה ולא רחש לה כבוד רב.
"אם אברח מכאן, הוא יקום וירדוף אחריי," חשבה ג'יל. "ואם אמשיך להתקדם אכנס ישר לתוך פיו."
על כל פנים, אפילו ניסתה- לא היה בכוחה לזוז ממקומה, ואת עיניה לא יכלה להתיק ממנו.
היא לא ידעה אל נכון כמה זמן נמשך הדבר; היה נדמה לה שחלפו שעות.
והצמא גבר עד כדי כך שכמעט חשה כי לא יהיה אכפת לה להטרף בלוע האריה, אם רק תובטח לה לגימה אחת של מים לפני כן.
"אם את צמאה, מותר לך לשתות."
אלה היו המילים הראשונות ששמעה מאז דיבר אליה סקרב בקצה הצוק. לרגע אחד שוטטו עיניה אנה ואנה, תמהות ושואלות מיהו שדיבר.
אחר כך חזר הקול ואמר: "אם את צמאה, בואי ושתי"; .... ואז הבינה שהאריה הוא שדיבר.
על כל פנים, הפעם ראתה את שפתיו נעות, והקול לא דמה לקולו של אדם. הוא היה עמוק יותר, סוער יותר וחזק יותר; קול כבד, קול של זהב.
הפחד שחשה אחרי ששמעה את הקול לא נפל מן הפחד שהיה בה קודם, אך עתה הוא היה מסוג אחר.
"אינך צמאה?" שאל האריה.
"אני מתה מצמא" אמרה ג'יל
"שתי אפוא," אמר האריה.
"אפשר - מותר - אכפת לך לזוז קצת כשאשתה?" שאלה ג'יל.
לשאלה זו לא השיב האריה אלא במבט ובנהימה נמוכה.
וכשג'יל הביטה בגופו המוצק וחסר התנועה, הבינה כי באותה מידה היתה יכולה לבקש מן ההר כולו שיזוז הצידה למענה.
האוושה הנהדרת של הפלג כמעט הוציאה אותה מדעתה.
"אתה מבטיח לא - לא לעשות לי כלום אם אתקרב?" שאלה ג'יל.
"אינני מבטיח כל הבטחות," אמר האריה.
עכשיו היתה ג'יל צמאה עד כדי כך שעשתה צעד אחד לפנים בלי לחוש בכך אפילו.
"אתה אוכל ילדות?" שאלה.
"כבר בלעתי ילדות וילדים, נשים וגברים, מלכים וקיסרים, ערים וממלכות," אמר האריה.
הוא לא אמר את הדברים האלה כמתגאה, וגם לא כמצטער, או ככועס. הוא פשוט אמר אותם.
"אין לי אומץ לבוא ולשתות," אמרה ג'יל.
"אם כן, תמותי בצמא," אמר האריה.
"אוי, לא!" אמרה ג'יל, ותוך כדי התקדמה עוד צעד אחד. "אם כן, אין לי ברירה אלא ללכת ולחפש פלג אחר."
"אין כאן שום פלג אחר," אמר האריה.
אפילו לרגע אחד לא עלה על דעתה של ג'יל לא להאמין לדברי האריה. מי שראה את פניו החמורות לא היה יכול לעשות זאת.
ולפתע פתאום גמלה בה החלטה.
זה היה הדבר הגרוע ביותר שנאלצה לעשות אי פעם, אך היא התקדמה לעבר הפלג,
כרעה על ברכיה והחלה אוספת מים בידה הקעורה.
היו אלה המים הצוננים והטעימים ביותר שטעמה מימיה. לא היה לה צורך לשתות כמות רבה מהם כי הם הרוו את צמאונה מייד.
לפני שטעמה מהם התכוונה ג'יל להתרחק במרוצה מן האריה ברגע שתסיים. עכשיו הכירה לדעת שזה עלול להיות המעשה המסוכן ביותר.
היא קמה על רגליה ועמדה כששפתיה עדיין לחות מן השתיה.
"בואי אליי," אמר האריה, ולא היתה לה ברירה אחרת.
עכשיו היתה כמעט בין כפותיו הקדמיות, ועיניה הביטו היישר בפרצופו. ואולם היא לא היתה יכולה לעמוד בכך לאורך זמן והשפילה את עיניה.

כס הכסף / ק"ס לואיס