מפנה פנים לקיר, כמו שהצטוויתי. שומע את הדלת נפתחת...הדופק עולה. זהו. היא בחדר. אני פוחד לזוז, פוחד לדבר.לא רוצה לשבור את הקסם.
יד עדינה ובטוחה נשלחת לעורק צווארי. עכשיו גם היא יודעת כמה אני מרוגש. כיסוי עיניים. מתקשה להאמין שהכל קורה.
מתנהל בחשיכה. מובל לכריעה. עדיין פוחד לדבר, לא יודע אם מותר. מתפשט. זה בא לי כל כך בקלות, העירום הפיזי, אחרי שהנפש כבר נחשפה לפניה כל כך הרבה.
כפות רגליה חוקרות אותי, מלטפות את כתפיי, פניי..
מגיע לי עונש. טעיתי בהכנות המקדימות, וברור לי שעליי לשלם על כך. המכות נוחתות, אני סופר, ומודה. והכל, כל כך מובן. כאילו תמיד הייתי שם. כנראה שנים של קריאה ב"כלוב" בכל זאת לימדו אותי משהו.
ואני מובל אל חיקה המנחם, ושם, פתאום, הכל נהיה כל כך ברור. מבין שהגעתי אל המקום שלי. מחבק את רגליה בתודה...ועכשיו אני כבר יודע מה לעשות. מחבק את רגליה בתודה. מלטף, ומרגיש כל כך שייך, כל כך שלה...
רוצה לחבק את כולה בתודה, מקבל רשות, ומתרגש כל כך..
מקולר.
אף פעם לא היתתי איש של טקסים, אבל דווקא הטקס הקטן הזה, מרגיש משמעותי פתאום. אז זהו, עכשיו זה רשמי ?
ואחרי שהכל נגמר, קיבלתי את המתנה הגדולה מכולן. כיסוי העיניים הורד ואני יכול לראותה. אני מוקסם מדמותה. מביט בפניה. ישר בעיניה, ללא כל מבוכה או פחד. וגם זה בא בטבעיות כזו, שהיא עצמה כמעט לא טבעית...
ואחרי המקלחת, כשאני שוב לבוש, לא צריך הוראות נוספות כדי לשבת על הרצפה לרגליה. זה המקום שלי. ברור, לא ?
תודה לך, גבירתי, על הכל.
על קיומך, על בחירתך בי. על כל מה שאת.
אני - שלך.