לכתוב כאן על כאב - יש יותר בנאלי מזה ? ובכל זאת אכתוב, כי זו החויה שלי, ומה אכפת לי אם אין שום חדש בתובנות שלי בעניין הכל כך בסיסי הזה ? בשבילי, זה חדש וחשוב.
מי שהציץ בפרופיל שלי, ראה שהצהרתי על עצמי מראש, שאני לא כאן בשביל הכאב.
אמנם מניסיון חיי עד כה למדתי שאני יודע להתמודד לא רע עם כאב כאשר הוא תוקף אותי עקב מחלה או פציעה, אבל לבקש אותו, לרדוף אחריו, ולראות אותו כחלק מ"עיקרון העונג" שלי ? מה פתאום.
רציתי להיכנע, להישלט. להשתייך. לא לכאוב. לא. זה לא בשבילי.
גם את הפליקים שספגתי עד כה מידי גבירתי, ראיתי כסוג של רע הכרחי. משהו שנדרש כדי לאלף אותי ולהכניס בי מעט בינה, שבתקווה ייעלם יום אחד כאשר אהיה מאולף די הצורך, ואחדול מעשיית מעשים ומחדלים שבגינם ניתנו לי אותם עונשים.
עד שלפני מספר ימים, גילתה לי גבירתי בשיחה, שלמעשה, היא נהנית להכאיב לי, רוצה בכך, ורואה בכך את אחת המתנות היפות שאני יכול להעניק לה.
בתחילה, היה קשה לי לעכל את העובדה הזו. אבל, לאחר שהפכתי בה קצת לכאן ולכאן, הרגשתי שאני מתחיל להבין. גמלה בי ההחלטה לעשות כל מה שאוכל כדי להעניק לגבירתי את המתנה הזו, תוך שאני בוטח בה כמו שלמדתי עד היום לבטוח יותר ויותר. החלטתי כי אני חייב לעצמי ולגבירתי, להעז, ולפחות לנסות.
ובפעם הראשונה עברתי סשן "קלאסי" - כזה שבו עיני מכוסות, אני נקשר לצלב (טוב, X, אבל למה להיות קטנוניים), וגבירתי מפעילה עלי מגוון צנוע של אבזרי עינויים.
נכון, אלה היו אביזרים למתחילים, והמנוסים שבכם בוודאי יסתירו איזה גיחוך קל אם היו נחשפים לפירוט של מה שעברתי, ובכל זאת...
התחושה של היותי קשור וחסר אונים, תלוי לחלוטין בחסדיה של גבירתי, הלב מפרפר מפחד וציפייה כשאיני יודע מה יגיע בכל רגע - מכה כואבת או ליטוף מנחם, צביטה או חיבוק חם, היתה מדהימה. הרגשתי איך כל ההגנות שלי נמסות, כשאני מפקיד את עצמי לחלוטין בידיה המיומנות והמטפלות בי טוב כל כך...הייתי כל כך תלוי בה, וכל כך שלה.
אם עד עכשיו, חשבתי על עצמי כעל טיפוס ונילי , שהגיע לכאן מסיבות שלו, אבל לא באמת נשלט "רגיל" (אם בכלל קיים כזה דבר), הרי שגבירתי לימדה אותי משהו חדש על עצמי.
כן, בטח יידרשו עוד כמה ימים להפנים את מה שעברתי עד הסוף. אינני יודע גם לאן זה יתפתח, ומה יהיו הגבולות הבאים שייחצו, אבל משהו חדש, מסעיר ומסקרן, בהחלט נולד.
תודה גבירתי, שלקחת אותי לשם.
שלך, אפילו יותר מקודם.
