אני יושב ומשוחח עם גבירתי בצ'אט. דנים בסשן הבא.
"אתה יודע שאתה הולך לחטוף" היא כותבת.
ובבת אחת אני מרגיש איך אני מתקשה, בעוצמה במהירות שמפתיעות אותי. כאילו גבירתי יודעת לעקוף את המוח, ולדבר ישירות עם גופי.
ובעקבות הגוף, גם הראש מתחיל להבין.
מבין כמה יש בי כמיהה להישלט. עד כמה אני צריך להפוך לחפץ בידיה.
כמה אני נהנה ומרוגש להיות עוד אחד מצעצועיה, כזה שמנסים לשחק בו לבד, או אולי עם אביזר כזה או אחר. כמו ילד שמחליט שדווקא הדובון האהוב יישב היום בעונש בפינה. כמו ילדה שמודדת שמלה חדשה על בובתה.
מבין כי ההישלטות בשבילי, היא כבר לא משהו שעושים כדי להכיר שולטת. היא תכלית בפני עצמה.
מבין כי אני מחכה ומצפה לחצות עוד גבול קטן בכל פעם. להרגיש איך היא, ורק היא, גורמת לי לעשות שוב את מה שקודם בקושי העזתי לדמיין.
איך הפכתי לזונה של מכות, של הצלפות, של כאב - ובלבד שיבוא לרצונה של גבירתי. להנאתה.
כמה אני מחכה רק שתיתן לי הזדמנות להגיש לה את עצמי במתנה, כל פעם יותר ויותר.
כמה באמת חשוב לי, להיות שלה.
