היום גבירתי קיבלה פרס כלשהו בנוכחות הרבה אנשים חשובים. גם אני קיבלתי הזמנה להגיע.
אני חייב להודות שאני לא בדיוק חובב טקסי פרסים מהסוג הזה, אבל את העובדה שגבירתי הזמינה אותי לשם, ראיתי כאילו אני עצמי זכיתי בפרס מכובד ביותר.
ברגע שהתקרבתי לבניין, ראיתי את גבירתי. עוד אני מתלבט אם מותר לי לגשת אליה, והיא קוראת לי. אנחנו מחליפים בקצרה כמה מילים (היא מדברת אלי בחיוך בטוח, אני שותק ומנסה להיראות COOL), נפרדים במהירות, ואני נכנס פנימה. עושה סיבוב קטן בשטח, ואוסף מהחומר שמחולק, כדי להתמזג בקהל.
הטקס מתחיל, ואני מוצא מקום פנוי ושקט בשורה האחרונה. לשמחתי אני מבחין בגבירתי שהתיישבה עם הקולגות שלה כמה שורות ישר מלפניי. יש בזה ריגוש מסויים, להיות כך מוסווה בקהל, מחליף מדי פעם מבט קצר או חיוך עם גבירתי, יודע שיש לנו סוד שאף אחד לא מדמיין אפילו...
נאומים משעממים. אני מבין שיש עוד הרבה זמן עד שגבירתי תעלה על הבמה לקבל את הפרס, ומתחיל לקרוא את החומר שאספתי, מרגיש קצת כמו הורה שהגיע לאירוע משעמם בבי"ס, ומחכה לראות כבר את ילדו על הבמה.
פתאום הודעת ווטסאפ מגברתי, היא שואלת האם לא משעמם לי.
"גבירתי, אף פעם לא ראיתי כל כך מקרוב את העורף שלך, בלי יכולת להגיע אליו" אני עונה. אנחנו מסתמסים כך מדי פעם, מנסים להעביר את הזמן, לגעת מבעד למרחק.
ואז מגיעה הודעה שמקפיצה אותי.
"התפנה מקום לידי, בוא".
לרגע אני לא מאמין. לשניה אני חושש, ומיד נזכר כמה אני בוטח בגבירתי, וקם ממקומי.
אני מוצא את הכיסא הפנוי ליד גבירתי ומתיישב, חושש להביט בה במבט ארוך מדי ומסגיר, ומסתפק בהסנפה ארוכה של ריחה, ובתחושת האושר שנותנת לי הישיבה בקרבתה. אני מנסה לדמיין מה יקרה בעוד רגע (יודעת בהמה...), אבל אז חוזר בעל הכסא, ואני פורש שוב למקומי מאחור.
"מזלך שהאיש חזר", כותבת לי גבירתי. "תכננתי המשך ישיבה משעשע משהו..."
אני מחייך. אכן הרגשתי נכון.
הזמן חולף, ומגיע הרגע של גבירתי. אני מביט בה כשהיא על הבמה, וגאה בה כל כך. וגם חושב לעצמי בעודי מוחה כפיים: "אתם לא יודעים כמה דברים נהדרים היא עוד יודעת לעשות.."
מצלם כמה תמונות, ושולח לה אותן מייד.
הטקס מסתיים, ואנחנו חוזרים הביתה מבלי שהצלחנו להחליף מילה נוספת.
בהחלט חוויה שונה, אני מסכם לעצמי בדרך הביתה.
אולי אפילו הסשן הכי מוזר בעולם...:)
