שטרות קניין.

‫אני יודע לסגוד בגופי. לכרוע לרגליה, להעביר את שפתיי על כל פיסה בכפות רגליה,‫ להרגיש את הריח והטעם ממלאים אותי...

‫אבל איך סוגדים בכתב ?

‫בכתב, סגידה כזו, לא תישמע קצת...לא מנומקת ?

‫קצת מוגזמת ?

‫איך סגידה בכתב יכולה להעביר בכלל את המבט שבעיניה, את החשמל שבאויר, שעושה את כל הסגידה הזו כל כך טבעית כשהיא מתרחשת באמת ?

‫מה אפשר להכניס לביטויי סגידה בכתב, שלא יישמעו מוגזמים, מאולצים ?

‫ואז היא עונה לי...

‫תתאר לעצמך שאתה כלוא בחדר אפל וקר הרחק ממני.

‫ואין באפשרותך - ואולי לא יהיה אף פעם - לראות אותי עוד.

‫אבל יש לך אפשרות לשלוח אלי את השורות שמבטאות את מה שאתה מרגיש.

‫מה היית כותב לי?

‫הייתי כותב לך כמה אני זקוק לך, גבירתי.

‫כמה טוב הייתי מרגיש רק מנוכחותך איתי בחדר.

‫כמה הייתי מאושר להרגיש את ידך עליי, לוקחת כל מה שהיא רוצה.

‫כמה הייתי מרוצה רק להריח אותך מקרוב...

‫כמה הייתי צריך להרגיש את החיבוק שלך עוטף אותי לרגע

‫- זה דומה לתפילה, גורי? ממקום הכי נמוך וקר לדמות גדולה ומטיבה?

‫- כן. גבירתי.

‫- אז זו סגידה, גורי. וכך סוגדים.

 פשוט... סגור את עצמך. נעל את עצמך. ומשם - מתוך המעמקים האלה - תסגוד.