תקליט ישן של מילים חדשות

כשאנחנו מתייבשים על הספה, הספר מעלה אבק בידיי, על ברכיו החתולה מנומנמת, אנחנו מחליטים למרוד ולחתוך את דממת חוסר המעש שמסתובבת בחלל הבית.
מישהו צריך לעשות מעשה, אסור לתת לריקבון הזה להפוך אותנו לזוג טיפוסי מזדקן בשנות העשרים המוקדמות.
"מה נעשה?" אני שואלת בייאוש מעייף
הוא מעיף מבט מהסלון, אל חדר השינה, חדר האמבטיה, אל בית השימוש, אל המטבח וכשהוא מגיע אליי הוא אומר "ארבעים גרם אהבה" זה כל מה שיש לנו.
"ארבעים גרם אהבה וחתולה זקנה" אני מדייקת
פיצקה מיללת בנחת.
"לך למכולת" אני אומרת
הוא נאנח ועוצם לרגע עיניים בתשישות שמעט מרדימה אותי, אני מעירה אותו ומבהילה את פיצקה במכה חלשה על שידת העץ.
"קדימה!"
הוא קם ואני משחררת לו רשימה גדולה של מצרכים.
"חפיסת חיבה, שקית נשיקות, אבקת שלום, שני קופסאות שימורים של נאמנות, כעס במלח"
"למה לא בחומץ?" הוא קוטע
"שיהיה בחומץ. תביא גם תמצית קנאה, שישה קילו סקס, וקופסה של 'מחשבות על ילדים' "
"אני לא בטוח ששלמה מחזיק את זה במכולת"
"בטח שכן, זה ליד הגירושים"
הוא מסדר את המצרכים בראש, לפי סדר א' ב', לובש מעיל, זורק חיוך ויוצא.
הדלת נזרקת אחריו ואני מתחילה לסדר, לובשת סינר, מתחת בייבידול שקוף ומתרגשת, אפילו פיצקה מתעוררת לחיים ומתחילה בדילוגים קטנים.
כשהוא חוזר, אנחנו פורקים את המצרכים על השיש במטבח, מעבר לכל המצרכים הוא קנה גם חטיפי שליטה, גרעיני ציניות וסירופ חברים, כזה שילדים אוהבים.
סירופ חברים, איך לא חשבתי על זה, הרי בלי סירופ ילדים עוגת המערכת יחסים הזו לא באמת תהיה מושלמת. כמה חכם הגבר שלי, אני חושבת לעצמי. איך הוא מבין, וקשוב, ויודע בדיוק מה צריך לעשות ומה לקנות.
"קניתי גם חלב דמעות" הוא מתלהב
חלב דמעות. אפילו זה, איזה גבר, כמה מזל נפל בחלקי? אני נרגשת ובוחנת את הקנייה.
אבל רגע.. "למה לא דל שומן!?"