זה נראה לי מה שעושה לך הכי טוב. לראות אותי פגועה ושבורה. רק ככה את מרגישה שיש עוד יש לך איזושהי שליטה על הבנות שלך.
לא, אמא. לא הצטלמתי בחזיה. חברה ואני מדדנו כותנת לילה ארוכה שלא חושפת ממני כלום מרוב שאני רזה. זו לא חזיה.
וגם אם הייתי מודדת חזיה, לא הייתי נותנת לאותה חברה לצלם אותי. אם היא הייתה מצלמת אותי הייתי מכריחה אותה למחוק מיד את התמונה מהמצלמה.
מתי שבחת אותי בפעם האחרונה? על משהו? מתי פעם אחרונה אמרת לי תודה? מתי פעם אחרונה נתתי לי להרגיש טוב עם עצמי? אף פעם.
רק להעליב ולפגוע, לשבור אותי נפשית. לגרום לכל הדמעות האלה לעלות ולמחנק הזה להיווצר לי בגרון.
עכשיו הבנתי למה אני לא רוצה שתקני לי כלום בנסיעה הבאה שלך לחו"ל, או למה לא לקחתי ממך כסף ביום שני.
כל מתנה שלך באה עם מחיר, מחיר נפשי.
לכן אני מממנת לעצמי הכול חוץ מתרופות וחשבון טלפון. כי אני לא רוצה להיות חייבת לך. כי אני רוצה לצאת מהבית הזה עוד שנה - שנתיים כשאני לא חייבת לך כלום. בלי לתת לך חשבון, לא יודעת אם אני בכלל אתן לך לדעת.
אני אצא מכאן וכנראה שבזה הקשר שלנו ינותק.
את אולי אמא שלי, אבל את לא מתנהגת ככה. זו לא התחושה שאני מקבלת ממך.
תודה על הכול, אבל אני לא רוצה ממך יותר כלום.
קינקי19,
3>.
לפני 14 שנים. 22 באפריל 2010 בשעה 12:43
