עור מחוספס וקול חלק

לאחרונה יצא לי לזחול החוצה מביב השופכין בו אני חי ולהצטרף לעולם התרבותי.
הייתי בסרט אנדרדוגס ובמופע של צחי בן ציון, סקסולוג שעושה סטנד אפ.
ביקורת על הסרט ועל ההופעה לא תקבלו כאן, בשביל זה יש אינספור אתרים אחרים, כדאי לכם להציץ בהם לפעמים אפילו שהכלוב הוא הראשון בפייבוריטס שלכם.
היה משהו משותף לסרט ולהופעה: בשניהם היו קטעים מביכים שקשורים לסקס. בשניהם אנשים צחקו יותר מדי במקומות לא מצחיקים.
הקטע הזה חזר על עצמו כמה וכמה פעמים לאורך הערב, והרגיז אותי מאוד.
אני לא לגמרי בטוח למה.
אז אוקיי, כמה אנשים לא התמודדו עם הסיטואציה וצחקו כשהרגישו לא בנוח. למה זה אכפת לי?
אולי כי כשהצד השני נבוך יש לך שליטה עליו. יש אנשים שמעוניינים להביך כל הזמן את האנשים שמולם, כדי לראות אותם מתפתלים, כדי לתמרן ולשלוט עליהם.
יש אנשים שמנצלים את הסיטואציה הזאת. יש אנשים שהכוח שנמצא אצלהם בידים גורם להם להרגיש לא בנוח, ואז המבוכה של הצד השני מביכה גם אותם. קשה לקבל שליטה שנופלת עליך פתאום, שהצד השני מוסר לך אותה. זה מצריך קצת רוע, קצת חוסר אכפתיות.
בשבוע שעבר הייתי בדירה של מישהי, פגשתי במקרה במטבח את השותף שלה. בחור חנון ביישן, כולו מובך מהגבר הזר שמסתובב אצלו בדירה. המבוכה שלו גרמה לי להרגיש חוסר נוחות. קשה לי הרבה יותר להתמודד עם מישהו נבוך מאשר עם מישהו חוצפן, למשל.
זאת תפיסה מוטעית שאומרת שמי שנבוך הוא גם עדין וחלש וזה לא הוגן להיכנס לתוך הגבולות הפרטיים שלו ולפרוץ לו לחיים. אין בזה בהכרח משהו לא מוסרי.
הנה עוד משהו קטן שהייתי רוצה לשנות בעצמי.