עור מחוספס וקול חלק

בית הספר, בעיר הדרומית המנומנמת, נראה מוזנח. העזובה שלטה בכל. שמש הצהריים האירה בלובן לא מחמיא את מגרש הספורט עם האספלט הדהוי, את מבני הבטון המדכאים על חלונותיהם הקטנים ואת הגדר הירוקה והמתקלפת, וכאילו ליטשה מעליהם את צבעיהם המקוריים. ניכר היטב כי איש לא שיפץ את בית הספר מאז שנבנה, כנראה אי שם בשנות השבעים.
בכיתה אליה נקראתי האווירה הייתה צבעונית יותר. זה היה המפגש הראשון שלי איתם, קבוצה מובחרת של תלמידי חטיבת ביניים. הם ישבו מולי בחצי מעגל והרעישו. היא תפסה את עיני. תלמידה בכיתה ח', עם פניה היפות, עיניה הנוצצות ושיערה החלק והבהיר. קימורי גופה הצעיר, הבתולי, בלטו מתחת לבגדים הצמודים ורימזו על רכות תמימה, שעוררה בי את התשוקה העמוקה ביותר – התשוקה לחטוא. "תהיו בשקט", אמרתי בקול רם ותקיף, והבטתי עליה. היא קפאה בכסא.
במשך השעה וחצי הבאות היא ניסתה להשתתף כמה שיותר. כשהרשיתי לה לענות על שאלה, היא סיימה את התשובה בשאלה "נכון, זיפים?", וחיפשה אישור בעיני. היצרים האפלים ביותר שלי, אלה שרוב בני האדם מתכחשים לקיומם, צעקו בתוכי. כשהשיעור הסתיים מיהרתי לאוטו, וכשהגעתי לשער נזכרתי ששכחתי בכיתה את הדיסק און קי עם כל חומרי השיעור עליו.
בשליש הדרך חזרה, במגרש האספלט, ראיתי אותה. "צילמתי אותך", היא אמרה, "עם הפלאפון, בשיעור". המחשבה שאולי היא תיעדה את אחד ממבטי הזימה שלי הלחיצה אותי. "אני רוצה לראות", אמרתי. "נו, לא רואים כלום בשמש", רטנתי, והלכנו אל מתחת לסככה שמאחורי אולם ההתעמלות.
התמונות היו לא מחמיאות בצורה סטנדרטית. נראיתי כמו עוד מורה שמעביר שיעור, והוקל לי לראותן. הדלת האחורית של האולם הייתה פתוחה. "בואי, נעשה עוד כמה תמונות", ונכנסתי דרכה למסדרון שהוביל לחדר מרובע, בו היו דחוסים כסאות. במרכז ניצב שולחן פורמייקה חום, ושברי ריהוט היו פזורים בערבוביה בצד החדר, כשריח של טחב נישא באוויר.
"לאן אתה לוקח אותי?", היא שאלה בקול של מישהי שיודעת את התשובה, ונכנסה אחרי בחשש מה. שלפתי את הפלאפון וצילמתי אותה פעמיים. בפעם השלישית היא הסתירה את הפנים. קירבתי את העדשה, וצילמתי את המחשוף הקל שבצבץ מתחת לחולצת בית הספר. "מה אתה עושה?", היא אמרה בקול. "שבי". התיישבתי על אחד הכיסאות הישנים, מולה, במרחק נגיעה מהטייץ השחור וההדוק שלה. "את יודעת שאני יכול להעיף אותך מבית הספר?".
"אבל מה אני עשי...".
"שתקי, אל תעני לי בכלל. זאת חוצפה ממדרגה ראשונה לצלם מורה בשיעור. שלא נדבר על זה שבלתי אפשרי לנהל שיעור כשאת לא מפסיקה להפריע".
"אבל אני רק הצבע...".
"תהי בשקט. אל תפני אלי אם לא ביקשתי ממך. לא רוצה לשמוע מילה ממך. זה שמותר לך לדבר בהצבעה לא אומר שאת צריכה לנופף באצבע שלך כל השיעור, זה מפריע ולא מכובד. ותורידי את האצבע שלך עכשיו! את חסרת חינוך. שימי את הידיים מאחורי הגב".
"סליחה".
"למה צילמת אותי במהלך השיעור?".
היא העיפה מבט מהיר על החדר, כאילו שלא הופתעה מהכאוס ששרר בו, ואז אזרה אומץ והסתכלה עלי, אבל לא פצתה את פיה.
"היית כבר בחדר הזה, נכון? עם בנים אחרים מבית הספר. לכאן אתם באים כדי להתמזמז".
"כן", היא אמרה והשפילה את מבטה.
"ומה עשיתם פה?".
היא שוב שתקה.
"בטח מצצת פה לבנים", המשכתי, "מעניין לכמה".
"לכמה בנים שמצאו חן בעיני. זה מה שהבנות השוות עושות".
"בנות השלוש עשרה של היום, זונות", סיננתי. "אז מצצת כמה בולבולים לילדים ואת חושבת שזה עושה אותך לשווה, הא?".
היא הביטה הצידה. העברתי את היד שלי לאורך הטייץ שלה, במעלה הירך. בקול סדוק ורועד היא אמרה "המורה, די, אני מפחדת". היא הזיזה את הידיים שלה קדימה, כדי לעצור אותי, וסטרתי לה. לשניה, כף היד הגדולה שלי כיסתה את כל הצד הימני של ראשה. "שימי ידיים מאחורי הגב ואל תזוזי. מעכשיו את שלי, וזה אומר שאת עושה כל מה שאני אומר לך, אחרת אני אעיף אותך מבית הספר". דמעות זלגו על לחייה. היא ניסתה לעצור אותן בעזרת שמץ הגאווה שעוד נותר לה. הכנסתי את היד שלי מתחת לטייץ וליטפתי את התחתונים שלה. היא הביטה עלי בפה פתוח. הפשלתי את הטייץ ופיסקתי את הרגלים שלה. הכנסתי את האצבע המורה מתחת לתחתון, והיא ריחפה קלות על פני שפתי הכוס. חשתי את הדגדגן, קטן וענוג, בכרית האצבע, ולחתי עליו קלות. הקשבתי לגופה, כיצד הוא מגיב לנגיעות האלו, למעברים שבין העונג לכאב. היא האדימה ונאנקה, והחדרתי אצבע רטובה לתוכה. "לא, אני לא רוצה", היא אמרה, והחדרתי אחת נוספת. "זה כואב, די", היא התחננה. הוצאתי את האצבעות, תפסתי לה בשיער וקירבתי את האף שלה אליהן. "תריחי את עצמך, כלבה". החזרתי את שתי האצבעות במכה, והגברתי את הקצב. היא התפתלה ונאנקה תחת עומס התחושות המעורבות של פחד, כאב והנאה.
הפסקתי. משכתי אותה בשיער. "קומי מהכיסא, תשבי על השולחן על ארבע, כמו כלבה. אני יודע שאת מכירה את זה מסרטי פורנו שאת רואה, חרמנית מטונפת שכמוך". היא סירבה, וגררתי אותה מהשיער. "את תעשי מה שאני אומר לך, ברור?", אמרתי והבאתי לה ספאנק. "ואם תעיזי להגיד משהו על זה למישהו, אני אעיף אותך מהלימודים. אני שולט על העתיד שלך, זונה", והוספתי עוד שלושה ספאנקים. "אני לא אספר, אני לא אספר, נשבעת. בבקשה תן לי ללכת מפה".
לקחתי את אחד הקרשים השבורים שהיו בעבר ריהוט. כנראה שהחלק הזה היה תומך במסעד כיסא, שכן הוא היה צר בצד אחד ורחב בשני. היא הסתכלה עליו באימה, מבינה מה הולך לקרות. באיטיות רבה החדרתי לה אותו, והיא השמיעה קולות של כאב, מלווים אולי במעט הנאה. אולי רק היה נדמה לי. חדרתי איתו בעדינות. כשנראה היה לי שהיא מתרגלת לחפץ הזר, שתקוע בתוך גופה, העמקתי עוד קצת את החדירה. היא גנחה, ונטפה, וביקשה רחמים. נראה היה לי שגופה לא יעמוד עוד בכאב. הוצאתי את מסעד הכיסא, ובאצבע רכה עיסיתי את הדגדגן שלה בתנועות מעגליות עדינות, מרגיעות. תפסתי את הידיים הקטנות שלה מאחורי הגב, בעזרת יד אחת, ובשניה משכתי לה את השיער ואילצתי אותה להסתכל עלי ככל האפשר. "את הזונה הפרטית שלי, הרכוש שלי. תגידי את זה". היא חזרה אחרי בקול רפה. "יותר חזק", צעקתי עליה ונתתי לה ספאנק נוסף, בתחת שהאדים לחלוטין, והיא צייתה.
הרפיתי את אחיזתי בה. היא צנחה על השולחן באפיסת כוחות.
"את כלבה חסרת אונים, ואני האלוהים שלך עכשיו", הצמדתי את ראשה לשולחן. התחת שלה התרומם באוויר, ובלע את המקל, הרטוב ממיצי גופה, שאחזתי. עזבתי את ראשה, וביד הפנויה שפשפתי את הדגדגן שהתנפח. "למה אני? מה אתה רוצה ממני?", היא יללה. קצב תנועת הידיים גבר, וכך גם היללות שלה, עד שנהפכו לשברי מילים מקוטעות וחסרות פשר שהתמזגו לצליל סופרן.
הרפיתי הכל, והפשלתי את המכנסיים מאחורי גבה. "די, אני לא יכולה יותר, בבקשה מספיק", היא אמרה וגחנה על השולחן.
"תסתובבי".
היא קפאה על מקומה, חוששת, לא בטוחה אם לציית או לא, שוקלת איזו מן הפעולות תזיק לה יותר. תפסתי אותה בשיער וסובבתי את ראשה אלי. הזין שלי עמד מול הפנים שלה. היא הביטה עלי בתחינה, לא בטוחה מה בכוונתי לעשות איתו. "את לא מפחדת ממנו", אמרתי לה. היא הכניסה אותו לפיה, בזהירות, כאילו שהיה עשוי ציאניד. הלשון שלה ליקקה את הכיפה בחשש.
"עמוק יותר". היא הכניסה אותו לפה ככל שיכלה. הלשון שלה ליקקה, חלל הפה שאב, והיא הלכה וצברה ביטחון מהעמדה המוכרת לה. שחררתי אנחה, והיא הביטה עלי מלמטה, מבקשת לראות בהנאה שלי אישור לזהות הלא מגובשת שלה, כאילו שרמת העונג של גבר בן 30 יכולה להצביע על רמת ההערכה העצמית שלה. "את מעולה, תמשיכי". היא הגבירה את הקצב, נלהבת.
אחזתי את הראש שלה ביד אחת, הרחקתי אותו מעט ממני. הרגליים רעדו, וחשתי לאורך הגוף את הרטט המענג שמגיע לפני השפיכה. בפרץ של הנאה חייתית גמרתי על חולצת בית הספר שלה. הספר והאות שמהווים את סמל בית הספר היו מכוסים בזרע. היא ליקקה את הזין שלי, אפילו בלי שאבקש, מתוך הרגל. היא עשתה זאת מהר מדי, וביקשתי ממנה להפסיק.
"את לא תספרי על זה לאף אחד, ברור לך?".
"כן המורה, זה יהיה הסוד שלנו. מבטיחה, אני לא אספר".
ליטפתי אותה וחייכתי. "עכשיו חכי פה, אני אביא לך בקבוק מים כדי שתשטפי את עצמך".

אני בעיצומו של מסע הרס עצמי, או בנייה עצמית. הכל תלוי בנקודת המבט. מה שלא תלוי הוא השחרור שאני משיג במהלך המסע הזה. ג'ואן באאז אמרה פעם שחירות זה כשאין יותר מה להפסיד. תמיד היה נראה לי שזאת אמירה ברורה נגד החיפוש אחר חופש. אולי היא התכוונה ההפך: כשאין יותר מה להפסיד, אז זאת חירות. פשוט לתת לדברים לקרות.


כל החיים שלך אתה נמצא במערבולת בה אתה מנסה לסדר את העולם. אתה מנסה לסדר את מקום העבודה שלך, את הבית שלך, את מערכת היחסים שלך, את האוטו שלך. והמרדף הזה אחר הסדר וההרמוניה המושלמים לעולם לא נגמר, כי לעולם לא תגיע אליו. לעולם לא תגיע לשלמות, כי השלמות נמצאת במוות, לא בחיים. זאת הטרגדיה של החיים, או היופי של החיים, הכל תלוי בנקודת המבט.

אם אתה חושב שהחיים מורכבים ממספרים, אז המוות הוא האפס המוחלט. זה שאי אפשר לחלק בו, זה שיכול להיות כלום והכל בו זמנית. והחיים לעולם לא יסתכמו באפס עגול ויפה, תמיד תהיה איזו שארית שלא תצליח להעלים. אומרים שהמוות הוא חלק מהחיים, אבל זה לא כך – המוות הוא ההפך מהחיים. הוא השאיפה שלך כי יש בו את השלמות האולטימטיבית. לכן תמיד אתה מפלרטט איתו, מנסה להתקרב אליו. לכן הוא כל כך מושך. ואם החיים הנכונים הם בסך הכל שאיפה עקרה להתקרב למוות, אולי כדאי לחיות אותם הפוך. בקצה האחד של הסקאלה יש את השלמות שמובילה לשחרור. אם אתה לא יכול להגיע אליה, אולי כדאי שתחתור לצד השני של הסקאלה, לכאוס שמוביל לשחרור.


פשוט לתת לדברים לקרות. אפילו יותר מכך, לא לפחד לעשות את הדברים שלא מביאים לשלמות. לא לפחד מכל מה שדפוק. ויתרתי על הקריירה שלי, על החסכונות ועל כל התכנונים. פעם הייתי מצלם הרבה, ונוכחתי לגלות שבשכונות העניות ביותר, במקומות הקשים והכאוטיים ביותר מתקבלות התמונות היפות ביותר. שכונות היוקרה שבהן הבניינים מסודרים בטורים לבנים סימטריים הן לא פוטוגניות להחריד. בא לי ללכת מכות, בא לי לפוצץ משהו, סתם בשביל ההרגשה. ובינתיים אני צולל לתחתית החבית של הקיום, זה המקום בשבילי.

עדיין בעיר הזרה, למי שתהה, והיא כבר לא כל כך זרה לי.
מיד גם אחזור אליה, אבל אני חייב לכתוב כמה מילים על ענייני היום.
אני עוקב מרחוק אחרי מה שמתרחש בארץ, וממש עכשיו באונליין גם אחרי המשט שיגיע או לא יגיע לחופי עזה.
בלי קשר לפוליטיקה, אני תוהה איך נראים החיים של אותם אנשים ספק אקטיביסטים ספק הזויים על הספינה. ובלי קשר לפוליטיקה, פתאום עלתה בי המחשבה שהחיים החדשים שלי נראים כמו המשט הזה. נמצא בשום מקום, במציאות די הזויה, קצת מנותק וקצת לא נורמלי, וכמו אותם אנשים, גם לי אין באמת מושג לאן אגיע בסיום המשט הפרטי שלי בעיר הזאת.
והחיים שלי העיר הזאת הם משט בעיקר כי אני לא מכה שורשים בשום מקום. אני רואה ועובר הלאה, צף על רכבות ותחושות. הכרתי המון אנשים ונשים, אבל לאף אחד לא נקשרתי. אני לא רוצה. כתבתי בפעם הקודמת שאני כמו השטן, מסתובב ברחובות מבלי שאף אחד יודע עלי כלום. רואה לתוך אנשים ונשאר בחשכה. נדמה לי שקצת התאהבתי בדימוי הזה, ועכשיו אני עושה הכל כדי לתחזק אותו. אולי בגלל זה אני לא מחפש כרגע חברה, אפילו לא מישהי שאפשר יהיה להגיד עליה שאנחנו יוצאים. כל מה שאני רוצה זה להשאיר מאחורי שובל של בחורות שיתגעגעו אלי.
יש פה קצת יותר מהסיפור הרגיל של גבר שרוצה רק לזיין כמה שיותר בחורות בפרק זמן נתון. אני לא רוצה רק לזיין, אני רוצה לכבוש בסערה. להיכנס לחיים של מישהי לכמה ימים, להסעיר אותה ולהעלם לאנונימיות שממנה הגחתי. בלי להיקשר, בלי לבנות, בלי לפתח הרגלים. אני מתחמק מהכל: מיחסים, מקרבה, מהשתקעות פה. אפילו לכלוב אני כבר לא נכנס, כי גם להיות פה זאת מערכת יחסים. כתבתי בסוף הפוסט הקודם שגברים משיגים את העוצמה שלהם מהסביבה. אתה הרי צריך לשלוט בכל מה שנמצא לידך - באשה שאתך, בחפצים שלך, בכסף שלך. ככה אתה משיג את הכח שלך. ככה אתה בונה לעצמך דימוי שתוכל לקום איתו מחר בבוקר. ככה אתה מרכיב את המשקפיים שדרכם אתה רוצה להסתכל על עצמך. זאת הסיבה שאתה רוצה אישה יפה, מכונית יקרה ובית מפואר.
ובסופו של דבר הכל הוא הצגה. החיים שלי פה, הדרך שבה אני מקסים בחורות והדרך שבה אני נעלם. אני מתרחק מכל מה שמריח כתחילתו של קשר כדי לא לפגוע בתדמית שבניתי לעצמי. התדמית הזאת גורמת לי ללכת ברחוב עם ראש מורם. היא שקרית, כמובן, אבל לראשונה בחיי - לא אכפת לי. תמיד סלדתי מתדמיות, ראיתי בהן משהו צבוע. האמת, כך חשבתי, מסתתרת תחתיה. וייתכן שזה עדיין נכון, אבל מעטים האנשים שראויים להגיע לאמת. כל השאר צריכים להיות מוזנים מתדמיות. הרי גם המקום הזה, עם כל האדונים, השפחות, הנשלטים והשולטות, כולו תדמית אחת גדולה. כל אחד מאיתנו, כל אחד ממכם, בונה פה לעצמו אישיות בהתאם לאיך שהיה רוצה לראות את עצמו.
החיים שלי הם הצגה, בדיוק כמו ששליטה ונשלטות היא הצגה. בינתיים, כמו שאומרים האמריקאים, ההצגה חייבת להימשך.

החלפתי מקום. החלפתי עבודה. החלפתי דירה. החלפתי זהות. החלפתי חיים.
ברוך הבא לחיים החדשים שלך, בישרה לי הכתובת מעל שער הכניסה בשדה התעופה בו נחתתי. נזרקתי אל החיים במהירות גבוהה מהצפוי: לקחתי את שתי המזוודות שלי, ממש כמו בבלדה על חדווה ושמוליק, ויצאתי לעולם אחר. אפילו בלי שיחתימו לי את הדרכון. מן מדיניות מוזרה כזאת של האיחוד האירופאי, שגורמת לי להרגיש מהגר לא חוקי.

כן, אין שום הוכחה שמעולם הייתי כאן. וככה אני מסתובב פה בעיר הזאת, בלילות חשוכים. בלי עבר, בלי עתיד, אפילו בלי הוכחה שאי פעם הייתי קיים. כמו השטן במאסטר ומרגריטה, משוטט בעיר ונוגע בחיים של אנשים אקראיים, משנה אותם. משאיר חותם קל של קסם זר וממשיך הלאה.

אני זר פה. עטוף בהילה של מסתורין. אף אחד לא יודע מה אני עושה בעיר הזאת, וזה כולל אותי. אני אוהב את הקטע הזה, של להיות מסתורי ואפל. התחלות חדשות? אין משהו חדש יותר מזה. וכמו בכל התחלה, לדברים לוקח זמן להתגבש לסדר מסוים. 'בראשית הייתה הארץ תוהו ובוהו', כתוב בעמוד הראשון בתנ"ך, וכך גם החיים שלי פה. בראשיתם הם כאוס. אין לי סדר יום, אין לי שגרה ואין לי שום סיסטמה שתנחה אותי. אני אדון לעצמי. הכאוס הזה מפחיד, כי הוא חוסר שליטה. ואני מכיר את עצמי מספיק די לדעת שקשה לי עם חוסר שליטה. אבל הוא גם משחרר, כי יש בו חופש עצום. ואני מנסה ללמוד לחיות איתו וליהנות ממנו. אולי בשביל זה אני פה, בין היתר. הרי אין טעם להתחיל חיים חדשים אם לא מנסים לתקן את הבעיות הישנות.

בעיר הזאת, שכל כך אוהבת סיסטמות, אני שגיאה סטטיסטית. חור שחור. דד זון. החיים שלי יתייצבו בהמשך. כך דרכם של חיים, גם הכאוס בסופו של דבר מתקבע לתוך תבנית, וגם הוא הולך וצובר אבק של בנאליות עד שבאים ומנערים אותו שוב. השגרה הזאת תגיע, ואצטרך לנער אותה כשהיא תבוא. עד אז, אני מקווה למשוך כמה שיותר מהעיר הזאת לתוך החור השחור שמהווים החיים החדשים שלי. יש בזה משהו שטני, יש בזה משהו אפל, ויש בזה משהו גברי. ככה אנחנו מקבלים את העוצמה שלנו. אבל אשאיר את זה לפעם הבאה.

בינתיים העיר החדשה קוראת לי מהחלון של הדירה החדשה שלי.

הכללים המופיעים בתחתית המסך קובעים כי אסור לפרסם כינויים של אנשים אחרים פה בבלוג. ובכן, אוותר על שמות ספיציפיים. יש אחד בכלוב, שמגיב כמעט בכל פורום שמתעסק בענייני אונס, וחוזר על אותה הטענה: הגבול בין הסכמה לאי הסכמה הוא אפור, ובעולם הזה אי אפשר לתחם אותו בבירור.
בגדול, אני מסכים עם הטענות שלו. בחור קוהרנטי, אותו אדם שאסור להזכיר את כינויו. מה שמפריע לי זה היחס שהוא מקבל פה. גלים של בוז, שנאה, השמצות שמופנים נגדו רק מחזקים אצלי את המחשבה שהוא נוגע פה בנקודה רגישה שרובנו מעדיפים להתעלם ממנה.
יש תחום ברור, נקרא לו שחור, של אי הסכמה. יש תחום ברור, לבן, של הסכמה. בעולם השליטה, יש ביניהם תחום ביניים עצום אפור של אי ודאות. תחום של ספקות. כשהייתי יותר חדש בעולם הזה, תחום הביניים הזה הפחיד אותי. הרתיע אותי. אבל אין לי כוונה להתחיל להתחבט בסוגיה השחוקה של "הגבול הדק בין הסכמה לאי הסכמה". נראה לי שהכלוב כבר רווה פוסטים ופורומים שטחנו את הנושא.
מה שיפה הוא העניין שמייצר התחום האפור הזה במערכת יחסים בדסמית. כדי לדעת ללכת בשביל הזהב שבתוך התחום האפור הזה (יש לי נטיה להיות צבעוני השבוע), צריך להכיר את הצד השני. לדעת מה היא אוהבת ומה היא רוצה ואיך היא רוצה את זה. זה לא רק ענין הגבולות של אחד טורח לכתוב בפרופיל: מעבר לההעדפות הטכניות, של לא אזיקים אבל כן חבלים, יש את הענין הפסיכולוגי.
בעולם הונילי, לפחות לגברים, הפנטזיה היא לזיין מישהי שאתה לא מכיר. לפגוש אותה ברחוב, בחוף הים, בסופר השכונתי (דווקא לא בפאב או מועדון - הפנטזיה האמיתית היא לזין מישהי שפגשת במקום שהוא לא סקס אוריינטד), להקסים אותה ולכבוש.
בעולם הזה, של השליטה, הפנטזיה היא לשלוט במישהי שאתה כבר מכיר. ככל שאתה מכיר אותה יותר הרבה זמן, ככל שאתה יודע אותה ואותך, העניין גובר. השגרה לא שוחקת בעולם הזה, היא רק מחדדת, גורמת לך להקסים את האשה שאיתך ברבדים עמוקים יותר.
על לא מעט פרופילים בכלוב כתוב שהשליטה בשבילם היא גיוון, תבלין לחיי הסקס. אני לא לחלוטין מסכים עם הקביעה הזאת, אבל אני יכול להבין אותה. מה שהורס מערכות יחסים בעולם הרגיל, נותן להן עוצמה וחשמל בעולם הזה.

יש לי אח אחד, גדול. אף פעם לא אהבתי את אחי. אני חושב שהעובדה ששני בני אדם נולדו לאותם ההורים לא צריכה לחייב אותם לאהוב אחד את השני. אחי הגדול הוא חסר גבולות וחסר מוסר, שתי תכונות שאני מתעב ומנסה להמנע ממנם כל החיים. הוא רואה את העולם בצורה דיכוטומית: או שאתה שולט, או שאתה נשלט. או שאתה רומס את מי שאתה יכול, רק כי אתה יכול, או שהוא ירמוס אותך כי הוא יכול.
אז מול ההורים שלי, שהאהבה שלהם אליו אינה תלויה בדבר, הוא יכול להיות קשוח וחסר גבולות. הוא יכול לנצל אותם, לשאוב מהם כספים, לדבר אליהם בגסות ולהתייחס אליהם כאל נתינים. מול אשתו, אם הוא לא ירגיש שהוא שולט בה, הוא יהיה סמרטוט. בתוך כל דיקטטור מסתתר מישהו שרוצה להישלט על ידי פאם פאטאל, השמועות מספרות שהיטלר היה העבד של אווה בראון. וכן, השוויתי את אחי להיטלר עכשיו.
צורת השליטה הזאת, של לשלוט בחלשים ממך ולהיכנע לחזקים ממך נראית לי מעותת מכל כך הרבה סיבות שאני אפילו לא אתחיל למנות אותן. זאת התפיסה הכי בראשיתית, הכי קדמונית של העולם. מצה הטבע על פי הובס. ולכן היא גם חסרת כל מוסר. כי מוסר בא לתת חוקים של התנהגות אנושית במקום שבו החוק היחיד הוא כל דאלים גבר. בטבע החזק שולט, והחברה האנושית היא ההפך מטבע. שנים רבות לפני שהבנתי את זה ברמה התפיסתית, הרגשתי את זה. פשוט לא היה נראה לי נכון להתנהג ככה. אז הפכתי את עצמי להפך המוחלט.
והלכתי רחוק מדי. אדם חסר גבולות, כזה שחי ב"טבע" ופוגע בכל מי שהוא יכול רק כי הוא יכול, זה לא בסדר - אבל גם לחיות באובר "חיברות" זה גם לא בסדר. אי אפשר לחיות את החיים האלה על אוטומט מוסרי. המוסריות נמדדת כששוקלים כל פעולה לגופה, כשמחליטים אם לפגוע באחר או להפעיל עליו מניפולציה או לא.
אם במשך שנים הקטנתי את עצמי, רק כדי לא להיות דומה לדיקטטור, היום אני מנסה לגדול בחזרה. עצרתי את עצמי מלהיות תקיף, עצרתי את עצמי מלהיות אגרסיבי, עצרתי את עצמי מלעשות כל דבר שרציתי אבל לא העזתי, שמא אהיה דומה לו. כלאתי את השטן שבי. פחדתי ממנו. בכל אחד יש שטן, אפילו באמא תרזה. אפשר לקבור אותו 20 מטר מתחת לאדמה, אבל יחד איתו קוברים גם את כל היתרונות של השטן. את הסקסיות, את התשוקות, את הלהט. אם אתה מחפש להיות רק מואר, אלוהי וטהור, אתה מגלה בסופו של דבר שאלוהים הוא אמנם בחור נחמד, אבל די חננה ומשעמם. הוא אולי כל יכול, אבל את מלכת המחזור בסופו של דבר מזיין השטן.
מוסריות היא תכונה נעלה, אבל המשמעות שלה היא לא לוותר על הכח שלך לרמוס אחרים. ברגע שאתה עושה זאת, אין לך בחירה חופשית. מוסריות אמיתית היא לשמור על הכח הזה, להשתמש בו רק במקרים שבהם השימוש בו אכן ראוי ולא להשתמש בו כשלא צריך.

ימים קשים עוברים עלי. ימים של בחירה, החלטות, שינויים ואי ודאות.
החיים שלי כרגע הם סופה, ואני נמצא בעין הסערה. כל מה שאני מושיט יד לגעת בו מתעופף ונעלם ברוח.
תוך חודש מהיום ייתכן ואהיה בלי עבודה, בלי מקום לישון בו, לבד בעולם הקר. דרמטי? מאוד, כמעט סוריאליסטי. הכל ענין של החלטות. שורה של החלטות ניצבת לפני, שתיקבע איך ייראו החודשים הבאים שלי חיי, אולי אפילו השנים הבאות של חיי. אולי בכלל, תקבע איך יראו חיי.
קבלת החלטות מאסיבית ניצבת לפני, ולפני שאני מחליט בקשר לעתידי, אני צריך להחליט כיצד אני רוצה להחליט. מה אתה עושה כשאתה ניצב מול צומת דרכים? וכשאתה ניצב מול כמה צמתים בעת ובעונה אחת? הקלישאה אומרת לך עם הלב. אל תחשוב, תעשה מה שמרגיש לך טוב. התחנה המרכזית הישנה מלאה באנשים שעשו מה שהרגיש להם טוב, ועכשיו הם נאלצים לחיות בתוך קרטונים מתחת לשיירי גג בטון מתפורר הכין שפעם אוטובוסים נהגו לנסוע.
מצד שני יש את דרך הרציונל. אתם יודעים, חישוב של עלות מול תועלת. חישוב הגיוני. בדגש על ההגיוני. יש משהו נורא מפתה בדרך המחשבה הזאת. היא כאילו מציעה לך את האפשרות להיות אובייקטיבי, לא לשגות, לראות את הדברים כמו שהם באמת. היא כל כך מפתה, שיש אנשים שבוחרים בה כדרך חיים. אבל היא מסוכנת, כי היא מרחיקה אותך מעצמך. היא גורמת לך להתנכר לרגשות שלך, לתשוקות שלך, לאני האמיתי שלך.
וכך יוצא שאת הבחירות בחיים שלך אתה אפילו לא יודע אם לעשות לפי הרגש או לפי השכל. ויש עוד ענין, זה של הפחד. אני פוחד לטעות. אני פוחד להחליט את ההחלטות הלא נכונות ולאבד הכל: את הקריירה, את ההערכה מהסביבה וגם אותה, שחשבתי שכבר לא אכפת לי לאבד. הרי כבר עמדתי בצומת דרכים דומה והתחרטתי על הבחירות שלי. בעוד כמה שנים מעכשיו, ייתכן ואחזור לרגע הזה ושוב אתחרט על הבחירות שלי.
קבלת החלטות, זה כל הסיפור. בחירות. זוהי השליטה על רגל אחת - קבלת החלטות. להחליט עבור שניים, עבור עצמך ועבורה. היה נדמה לי פעם ששליטה היא עניין רציונלי לחלוטין. מודעות ברמה גבוהה ופעולות שנעשות מתוך מחשבה. אבל גם בעולם הזה, כמו בקבלת ההחלטות היום יומית, מה שנעשה על טהרת הרציונל מאבד מהתשוקה.
אין לי דרך לסיים את הפוסט הזה. אולי כי הוא נכתב תוך כדי בלבול, אולי כי בעצמי לא סיימתי את השלב הקריטי בו נמצאים חיי.

השבוע הלכתי עם ח', שותפתי לדירה שתזכה לחיים ארוכים, לקניון השכונתי.
בכניסה לקניון, אחרי שעוברים את המאבטח האתיופי/רוסי (תלוי ביום ובשעה), יש דלת מסתובבת, מחולקת לארבעה תאים.
נכנסתי באחד התאים והסתובבתי לי אל תוככי הקניון. ח', להפתעתי, לא נכנסה איתי. היא חיכתה כמה שניות בחוץ, כדי שיגיע תא אחר, כדי שלא תצטרך לחלוק איתי תא בדלת המסתובבת.
אין לי ריח רע במיוחד, באותו היום אפילו חרגתי ממנהגי ושמתי בושם, ובכלל, התאים של הדלת המסתובבת רחבים מספיק כדי להכיל לפחות 3 אנשים בו זמנית.
לשאלתי, היא הסבירה לי שהיא מעדיפה שלא לחלוק תא בדלת המסתובבת. זה נראה לה הגיוני לגמרי.
ייתכן ויש בזה הגיון ונימוס כשמדובר בזר, לי זה נראה תמוה שמישהי שחולקת איתי חלק לא קטן מהחיים שלה לא רוצה לחלוק איתי תא בדלת המסתובבת.
בכלל, יש משהו סטרילי בהתנהגות שלה. מן רצון מתמיד לשמור על דיסטנס, ליצור מן עולם קטן כזה שבו היא מוקפת בחומה מהשאר ולעולם לא מתלכלכת. אני מזהה את הדפוס הזה, כי הוא היה קיים גם אצלי בעבר.
זה דפוס התנהגות מאוד בעייתי. הרצון הזה לשמור על עצמך בכל מחיר מונע ממך להישרט, לחוות, לבעור.
ייתכן ויש מן הנימוס להמתין לסיבוב של הדלת בכניסה לקניון. נימוס זאת אסופת קודים שמבדילה בינינו לבין חיות. אבל כשאתה הולך עם הנימוס שלך עד הסוף, בלי פשרות, אתה מאבד כל יכולת להתחבר לחיה שבך. וחבל. העולם הוא לא דיכוטומי, והחלוקה היא לא בין טוב ורע, בן אדם וחיה. סקס הוא חייתי. סקס הוא מלוכלך. בעולם הסטרילי, המנומס והפוליטקלי קורקט אין סקס, לפחות לא כזה ששווה להרחיב עליו את הדיבור.
סקס טוב מגיע מתשוקה. התשוקה מגיעה מתוכך, עמוק מבפנים. כשאתה עסוק בלהיות מנומס ובלעשות את הדבר הנכון, אתה עסוק בלחשוב מה אחרים חושבים עליך. אתה עסוק באחרים, ולא בך. אתה מפסיד את היכולת לזיין כמו שאתה באמת רוצה.
כדי להתחבר לעצמך, עוד ביטוי שמרוב שימוש כבר אבד עליו הכלח, אתה צריך להתלכלך, ללכת נגד חוקי הנימוס המעונב. ואין לך סיכוי לשלוט באף אדם כל עוד אתה לא מחובר לעצמך.
גברים אוהבים נשים שמתפלשות בבוץ פיזית. נשים אוהבות גברים שמתפלשים בבוץ מנטלית. ייתכן שהסיבה זהה, ורק התוצאה שונה כי פשוט גברים הם שטחיים יותר.

השבוע ראיתי את הסרט "מחוץ למים". קודם כל, לכו לראות וכו', מדובר בסרט טוב, ההפך הגמור מהז'אנר ההוליוודי הדביק שכבר מיצה את עצמו אי שם בשנות השמונים.
אין לי כח לרשום את תקציר הסרט, מי שמתעניין יכול לגגל. מה שגרם לי לחזור הביתה מהורהר זאת הדמות הראשית, ילדה בת 15 בשם מיה וויליאמס, שלא עושה חשבון לאף אחד. אומרת בכל רגע נתון את מה שהיא חושבת, נוגחת בפנים של פרחה שמעצבנת אותה ומתעמתת עם כל העולם.
הדבר הכי קרוב לבן אדם אותנטי, אם יש בכלל משמעות להגדרה כזאת.
האותנטיות שלה מסבכת אותה בצרות. אל תדאגו, הפוסט הזה חף מספוילרים.
אני מאוד מעריך אנשים אותנטים. מאוד אוהב אנשים שפועלים מאמוציות. אולי כי אני רוב הזמן לא כזה, רוב הזמן אני מחושב ושוקל מילים. חושש לומר משהו שאתחרט עליו אחר כך, חושש לעורר רתיעה בצד השני. כן, אז אני מנסה להיות יותר עצמי ופחות מי שאני רוצה להיות, אבל זה לא פשוט.
להיות עצמי פירושו לשחרר את החיה שכלואה במעמקי גופי, לתת לה לקחת פיקוד על המוח ושאר המערכות שבהם אני שולט בצורה ריכוזית. החשש הוא לא מאובדן שליטה, כי שליטה עצמית היא לא צורך אצל רוב האנשים. אצל רובנו, שליטה עצמית היא המנגנון שכולא את החיה שבתוכנו.
ואני רוצה לכלוא את החיה הזאת, כי אין לי מושג מה יצא כשאני אשחרר אותה. מדי פעם אני נותן לה לצאת החוצה, לטיול קטן, אבל החיה לא קיבלה את העצמאות שלה. החשש מהחיה שבי, כמו החשש של ימנים ממדינה פלסטינית עצמאית, הוא שברגע בו היא תהיה עצמאית יתברר לי שהיא מפלצת נוראית, מן היטלר קטנה כזאת שרומסת אנשים ללא גבולות ועושה פיגועי טרור בלי למצמץ.
אז בינתיים היא באזיקים, כלואה בתוכי, אבל אני החלטתי לשחרר אותה. כי אי אפשר לחיות מבלי להיות עצמך במשך חיים שלמים. כי אי אפשר להנות מהחיים ככה. כי רק שהחיה משוחררת אפשר לחוות תשוקה אמיתית חסרת גבולות, עכבות ומעצורים. אין טעם לשמור על עצמי מעצמי.
נכון, גם כשאשחרר את החיה, זאת לא תהיה עצמאות מוחלטת. כי אנחנו חיים בחברה מתורבתת וחייבים להגביל את עצמנו מדי פעם. חייבים לעטות את מסכת הנימוסין וההליכות הנאותים. מי שלא עושה זאת, אגב, מוצא את עצמו בבית חולים לחולי נפש. כלוא, אבל אותנטי במאה אחוז. זה סוד הקסם של אנשים עם הפרעות נפשיות: הם סוחפים אחריהם אנשים אחרים כי אין להם גבולות. המון מנהיגים היסטורים היו כאלה, אבל זה כבר נושא אחר לאתר אחר.
פה, בכלוב, אני מתעסק בשליטה. ושליטה עצמית היא השליטה הכי נוראית שיש, כי כלפי עצמי הכי קל ולגיטימי להיות קשוח. ובכלל, נראה שיש כאן פרדוקס: אם אתה שולט בעצמך, אתה לא יכול לשלוט באף אחד אחר. שליטה היא ניכוס החופש של האחר, כך כתבתי בפרופיל שלי פעם, ואני עדיין מאמין בזה. אדם עם אזיקים הוא חסר חופש, ולפני שהוא לוקח את החופש של האחר עליו להעניק חופש לעצמו.

לנו הגברים יש מקום בעולם הזה. מקום תחת השמש.
ממש כמו עם הדגדגן (האקדמיה ללשון חייבת למצוא לאיבר הזה מילה ראויה יותר) ונקודת ה-G (שוב, האקדמיה ללשון נקראת אל הדגל), אי אפשר למצוא את המקום הזה בלי מאמץ, אבל מאוד כדאי לעשות אותו. הוא מקום מאוד מדויק, כמעט ולא משאיר מקום לתמרונים, דורש ממך להצטמצם לגבולותיו, אבל כשאתה מצטמצם לגבולותיו עולם חדש נפתח בפניך. כן, פרדוקס. בגימטריה חיים זה פרדוקס. אל תנסו לחשב, אם אתם לא מאמינים תשאלו את הבאבא משהו הקרוב אליכם.
אז יש לנו הגברים מקום בעולם, ואלה כבר חדשות טובות.
כשגיליתי את עולם ה-BDSM, ממש על קצה קצהו של מזלג לפני כמה שנים, זה היה באמצעות חברתי באותה תקופה. בחורה מדהימה שאמרה לי משפט בנאלי שנשאר איתי עד היום: אני רוצה את האיש שלי ג'נטלמן אדיב בחיים וגבר קשוח במיטה. לכאורה, אין פשוט ומתבקש מזה. הרי זה מה שנשים רוצות. לא כולן, אבל אלה שאתה רוצה, לפחות. אבל בפועל השילוב הזה לא פשוט, ומצריך די הרבה מאמץ. לזהות סיטואציות, לקרוא מצבים. להפעיל את האינטלגנציה הרגשית ולדעת מתי צריך להיות מה. הרי אתה שניהם, אתה שניהם בו זמנית, אתה רק צריך להבין מתי לתת דרור לכל אחד מהם. כמו רמזור עם אינטלגנציה מלאכותית, אתה צריך לדעת מתי לעבור מירוק לאדום ולהפך, אחרת תהיה אחראי לתאונת שרשרת קטלנית.
ומאז ועד היום אני מכוונן את עצמי, כמו רדיו שלא מצליח לקלוט ללא הפרעות. מדי פעם יש רעש לבן, ואני מזיז קצת את המחוג שעל הסקאלה, מנסה להגיע לאיכות שידור מקסימלית. בהתחלה הסקאלה שלך סובלת מתנודות גסות, מטלטלות עזות מדי. עם הזמן אתה לומד להזיז את המחוגים ביתר עדינות.
עם הזמן אתה מגלה עוד משהו בנאלי שלא שמת לב אליו קודם, את ההבדל בין תקיפות לתוקפנות. אתה הרי יודע שתוקפנות היא תכונה נאלחת, במיוחד כלפי נשים, ותמיד העדפת להתרחק ממנה. והיום אתה מצליח להפריד את המוץ מהתבן, להזיז את הסקאלה בעדינות, לכיוון התקיפות חסרת התוקפנות. ואתה מזהה שזה המקום המדויק הזה שבו אתה צריך להיות כגבר. לא רק כלפי נשים, אלא בכלל כלפי העולם. המקום שבו אתה לא מגמד את עצמך, אבל גם לא רומס אחרים. כמו עם נשים, כך גם עם העולם, אתה צריך להיות אדיב וקשוח בו זמנית.
להיות מניאק שרומס אנשים זה קל.
להיות אמא תרזה זה גם קל.
לא צריך לחשוב על גבולות ואיזונים. מה שקשה זה למצוא את דרך הביניים. ברוך הבא לחיים.