עור מחוספס וקול חלק

החלפתי מקום. החלפתי עבודה. החלפתי דירה. החלפתי זהות. החלפתי חיים.
ברוך הבא לחיים החדשים שלך, בישרה לי הכתובת מעל שער הכניסה בשדה התעופה בו נחתתי. נזרקתי אל החיים במהירות גבוהה מהצפוי: לקחתי את שתי המזוודות שלי, ממש כמו בבלדה על חדווה ושמוליק, ויצאתי לעולם אחר. אפילו בלי שיחתימו לי את הדרכון. מן מדיניות מוזרה כזאת של האיחוד האירופאי, שגורמת לי להרגיש מהגר לא חוקי.

כן, אין שום הוכחה שמעולם הייתי כאן. וככה אני מסתובב פה בעיר הזאת, בלילות חשוכים. בלי עבר, בלי עתיד, אפילו בלי הוכחה שאי פעם הייתי קיים. כמו השטן במאסטר ומרגריטה, משוטט בעיר ונוגע בחיים של אנשים אקראיים, משנה אותם. משאיר חותם קל של קסם זר וממשיך הלאה.

אני זר פה. עטוף בהילה של מסתורין. אף אחד לא יודע מה אני עושה בעיר הזאת, וזה כולל אותי. אני אוהב את הקטע הזה, של להיות מסתורי ואפל. התחלות חדשות? אין משהו חדש יותר מזה. וכמו בכל התחלה, לדברים לוקח זמן להתגבש לסדר מסוים. 'בראשית הייתה הארץ תוהו ובוהו', כתוב בעמוד הראשון בתנ"ך, וכך גם החיים שלי פה. בראשיתם הם כאוס. אין לי סדר יום, אין לי שגרה ואין לי שום סיסטמה שתנחה אותי. אני אדון לעצמי. הכאוס הזה מפחיד, כי הוא חוסר שליטה. ואני מכיר את עצמי מספיק די לדעת שקשה לי עם חוסר שליטה. אבל הוא גם משחרר, כי יש בו חופש עצום. ואני מנסה ללמוד לחיות איתו וליהנות ממנו. אולי בשביל זה אני פה, בין היתר. הרי אין טעם להתחיל חיים חדשים אם לא מנסים לתקן את הבעיות הישנות.

בעיר הזאת, שכל כך אוהבת סיסטמות, אני שגיאה סטטיסטית. חור שחור. דד זון. החיים שלי יתייצבו בהמשך. כך דרכם של חיים, גם הכאוס בסופו של דבר מתקבע לתוך תבנית, וגם הוא הולך וצובר אבק של בנאליות עד שבאים ומנערים אותו שוב. השגרה הזאת תגיע, ואצטרך לנער אותה כשהיא תבוא. עד אז, אני מקווה למשוך כמה שיותר מהעיר הזאת לתוך החור השחור שמהווים החיים החדשים שלי. יש בזה משהו שטני, יש בזה משהו אפל, ויש בזה משהו גברי. ככה אנחנו מקבלים את העוצמה שלנו. אבל אשאיר את זה לפעם הבאה.

בינתיים העיר החדשה קוראת לי מהחלון של הדירה החדשה שלי.