עור מחוספס וקול חלק

אני נמצא במאבקי שליטה עם הבוסית שלי.
בעבודה שלי אין גבולות ברורים, היא למעשה לעולם לא נגמרת.
המטרה שלה: שאני אעבוד 24 שעות ביממה.
המטרה שלי: לא לתת לעבודה לגלוש לחיים הפרטיים שלי.
כשהתחלתי את העבודה הייתי נחמד ומנומס. בפעם הראשונה שהיא ניסתה לפרוץ את הגבול ולהגיד לי לוותר על עיסוקיי הפרטיים למען העבודה נכנסתי בה חזיתית. היא מאוד נרתעה. בהדרגה גם בניתי לי תדמית של מישהו שלא כדאי להתעסק איתו. זה עבד מצוין למשך תקופה. למעשה, זה עובד לא רע עד היום. אבל כמו בכל קשר, וכן, גם יחסים עם הבוסית הם סוג של קשר, צריך לבצע עבודות תחזוקה. מדי פעם אני צריך לגרום לה להרגיש לא בנוח. מדי פעם צריך להפסיק את החיוכים והצחוקים ולהיות קשוח, לדבר בטון נחרץ ולהיות מפחיד. זה מה שאני עושה.
עם הזמן, גיליתי שהיא אוהבת את זה. זה עושה לה משהו כשאני רע. אני רואה את זה בעינים שלה כשהיא מדברת איתי, אני רואה את זה בין השורות באסמסים שהיא שולחת, והכי אני מרגיש את זה בהערות המיניות. עד שלא מזמן נמאס לי, והודעתי לה שלא תגיד לי יותר כאלה דברים. לא אהבתי את את הקרבה שהיא הרשתה לעצמה לחוש אלי. לא אהבתי שהיא הרגישה נח עם הקרבה הזאת.
מאז היחסים שלנו קצת התערערו, היא קצת מתנכלת לי, תמיד על רקע מקצועי.
ההתקפה עברה לצד שלה. השליטה כרגע בידים שלה.
ואני, אני חייב ליזום משבר כדי לטלטל את המערכת ולחזיר את השליטה לידים שלי.

לאחרונה יצא לי לזחול החוצה מביב השופכין בו אני חי ולהצטרף לעולם התרבותי.
הייתי בסרט אנדרדוגס ובמופע של צחי בן ציון, סקסולוג שעושה סטנד אפ.
ביקורת על הסרט ועל ההופעה לא תקבלו כאן, בשביל זה יש אינספור אתרים אחרים, כדאי לכם להציץ בהם לפעמים אפילו שהכלוב הוא הראשון בפייבוריטס שלכם.
היה משהו משותף לסרט ולהופעה: בשניהם היו קטעים מביכים שקשורים לסקס. בשניהם אנשים צחקו יותר מדי במקומות לא מצחיקים.
הקטע הזה חזר על עצמו כמה וכמה פעמים לאורך הערב, והרגיז אותי מאוד.
אני לא לגמרי בטוח למה.
אז אוקיי, כמה אנשים לא התמודדו עם הסיטואציה וצחקו כשהרגישו לא בנוח. למה זה אכפת לי?
אולי כי כשהצד השני נבוך יש לך שליטה עליו. יש אנשים שמעוניינים להביך כל הזמן את האנשים שמולם, כדי לראות אותם מתפתלים, כדי לתמרן ולשלוט עליהם.
יש אנשים שמנצלים את הסיטואציה הזאת. יש אנשים שהכוח שנמצא אצלהם בידים גורם להם להרגיש לא בנוח, ואז המבוכה של הצד השני מביכה גם אותם. קשה לקבל שליטה שנופלת עליך פתאום, שהצד השני מוסר לך אותה. זה מצריך קצת רוע, קצת חוסר אכפתיות.
בשבוע שעבר הייתי בדירה של מישהי, פגשתי במקרה במטבח את השותף שלה. בחור חנון ביישן, כולו מובך מהגבר הזר שמסתובב אצלו בדירה. המבוכה שלו גרמה לי להרגיש חוסר נוחות. קשה לי הרבה יותר להתמודד עם מישהו נבוך מאשר עם מישהו חוצפן, למשל.
זאת תפיסה מוטעית שאומרת שמי שנבוך הוא גם עדין וחלש וזה לא הוגן להיכנס לתוך הגבולות הפרטיים שלו ולפרוץ לו לחיים. אין בזה בהכרח משהו לא מוסרי.
הנה עוד משהו קטן שהייתי רוצה לשנות בעצמי.

אז כתבתי שג'נטלמניות היא אחת התכונות החשובות לגבר.
ולא שאני כזה, אבל אף אחד לא מושלם. בינתיים ג'נטלמניות היא תכונה נערצת.
שליטה היא כח. גבריות היא כח. גם נשיות, אבל כח מסוג שונה.
להיות ג'נטלמן זה לקחת את הכח הזה ולהשתמש בו עבור מישהו אחר.
לקום עבור אשה שמנה ומכוערת באוטובוס, אפילו שאין לה מושג למה קמת עבורה.
לפתוח את דלת המעלית עבור המוזרה ההיא ממחלקת הגרפיקה אפילו שמעולם לא דיברתם.
לא לייחל לשום דבר בתמורה, אפילו לא לדבר הפעוט ביותר: הכרת תודה.
ובהערת אגב אוסיף שג'נטלמניות לא מופנית מגברים כלפי נשים, היא גם מופנית מגברים כלפי גברים. גם מגברים כלפי הסביבה.
על פניו נראה שלהיות ג'נטלמן מנוגד ללהיות דום: אם אתה שולט והעולם הוא עפר לרגליך, אין צורך להתחשב באחרים. רק שאז אתה הופך לאגואיסט, לחסר מצפון. אז אתה מבין שהכח באמת משחית.
ג'נטלמניות ושליטה משלימים אחד את השני. הגבר המושלם יודע לשלב בין השניים, והכי חשוב: יודע מתי להיות מה. אני לא מושלם, גם אף פעם לא אהיה. אבל תמיד אנסה להשתפר, יותר מזה אי אפשר.
מקיאוולי כתב ששליט צריך לשלוט בעם שלו בשילוב שם פחד ואהבה. קצת להכאיב וקצת ללטף. נראה לי שאת ההקבלה לעולם היחסים תוכלו לעשות לבד.
אבל זה לא הכל. ג'נטלמניות היא לא הכרחית רק מטעמים פרקטים.
ג'נטלמניות הכרחית כי היא ביטוי של כבוד לאחר, שבא לידי ביטוי במנהגים ישנים. לכבד אחרים זה להיות אדם. להיות ג'נטלמן זה להיות אדם.
ובאיזשהו גיל זה מכה בך, ואז אתה מבין למה התכוונו כל החיים כשדיברו על בגרות:
פאק שליטה, פאק מערכות יחסים ופאק זיוני שכל,
קודם כל תהיה אדם.

היום דחיתי הצעת עבודה מפתה.
בעבודה החדשה הייתי אמור להרוויח בדיוק פעם וחצי ממה שאני מרוויח כיום. לכל אדם יש תג מחיר, והוא בדרך כלל יותר נמוך ממה שהיינו רוצים להאמין. המשכורת החדשה עברה את תג המחיר שלי. אמרה לי מישהי פעם שאני חזיר קפיטליסטי, כנראה שהיא שוב צדקה.
ובכל זאת דחיתי אותה. היו לי לא מעט סיבות כדי לתרץ את הסירוב שלי אחר כך לעצמי, לחברים ולמשפחה:
העניין הוא לא אותו עניין מרתק כמו שיש לי בעבודה הנוכחית, המקום החדש מאוד לא מוצא חן בעיני וגם מדובר בלעשות שינוי די משמעותי בקריירה שלא כל כך מתאים לי, כרגע או בכלל. נוח לי עם הקריירה הנוכחית שלי.
הכל נכון, אבל הייתה עוד סיבה. עוד משהו קטן שנורא הציק לי.
בדרך מסתורית, מקרית או איך שהגורו/קואצ'ר/נומרולוג שלכם ירצה לקרוא לזה, התמודדתי על התפקיד ראש בראש עם לא אחרת מאשר אישתו של אחד מחברי הטובים ביותר. בחורה שאני מאוד אוהב ומעריך, ובדרך לא הגיונית, למרות ששנינו מגיעים מתחומים אחרים בעליל, מצאנו את עצמנו בקרב ראש בראש. לאחר שלב הראיונות, ולאחר שהשוונו בינינו את מהלך הראיון, הסתבר שהראיונות הלכו בכיוונים שונים. הבחורה שאמורה לקבל אחד מאיתנו לתפקיד נתנה לאשתו של החבר מין מבחן לעשות בבית. ממני היא ביקשה להתקשר אליה ביום א' כדי להודיע לה אם אני מוכן להיכנס לתפקיד החדש. לא סיפרתי לאשתו של החבר על כך, כדי לא להרוס לה את המוטיבציה.
עזרתי לה בסוף השבוע לעשות את המבחן הזה על הצד הטוב ביותר. עזרה אמיתית, כנה. נתתי את כל מה שהיה לי. הייתי רוצה לכתוב שלא חשבתי לרגע על זה שהעזרה שלי בעצם מונעת ממני להתקבל לתפקיד, אבל זה לא נכון: חשבתי על זה כל הזמן. ובכל זאת, לא נתתי למחשבה הזאת להשפיע. נתתי 100% ממה שהיה לי, ואני גאה בכך.
כשדיברתי איתה, ראיתי בעינים שלה כמה חשוב לה התפקיד הזה. כבר יותר מחודשיים שהיא מחפשת עבודה ולא מצליחה למצוא. גם התפקיד הזה נשמע לה מאוד מעניין, המקום עצמו גם נראה לה נחמד. היא רוצה לעבוד שם, אני רק רוצה את הכסף.
הודעתי לבחורה שחיכתה לטלפון שלי שהחלטתי לא לעזוב את העבודה הנוכחית שלי. לאשתו של החבר לא אמרתי כלום, היא לא צריכה לדעת.
בסוף היום, תרתי משמע, אני שלם לגמרי עם ההחלטה שלי.
המחוות הכי חשובות הן אלו שמקבל המחווה לא מודע אליהן. זה המבחן האמיתי של אנושיות, של חברות טובה, של ג'נטלמניות.
ג'נטלמניות זאת אחת התכונות החשובות לגבר. וכן, היא תכונה נרכשת.
אבל על כך כבר אכתוב בפעם אחרת.

אז התחלתי לכתוב שגברים נרתעים בעיקר מעצמם.
ואולי לא רק גברים, אבל אצל גברים הרגש הזה בולט יותר מאצל נשים.
לא מזמן ישבתי בבית קפה לצרכי עבודה. בכלל, זה מאוד כיף שישיבה בבתי קפה היא חלק בלתי נפרד מהעבודה, יש בזה משהו משמח.
ברחוב, ליד השולחנות, הסתובבה נרקומנית בקריז, צורחת, בוכה, משתטחת על הרצפה. כולם בבית הקפה, כולל כותב שורות אלה, הסתכלו עליה. פחד לא היה שם, העלובה הזאת בבירור לא מסוגלת להזיק למישהו במצבה. מה שכן היה שם, והיה כל כך ברור עד שאפשר היה להרגיש בה גם בעינים עצומות, זאת מבוכה. אני ושאר הבטלנים שיושבים באמצע היום בבית קפה, כולנו הרגשנו לא בנוח עם הנוכחות שלה שם. עם ההתנהגות שלה.
המבוכה הזאת באה כי לרגע אחד כל אחד הסתכל פנימה, לתוך הים השחור והאפל שקשה להשיר אליו מבט. כשאתה רואה אדם חלש ממך, אדם שהמוח שלך מזהה שהוא נחות ממך בכל מובן וללא צל של ספק, אתה נחשף לים הרגשות האמיתות שלך. לאיך שלא היית רוצה לראות את עצמך. בא לך למעוך אותו, לרמוס אותו, להפוך אותו לעפר. פשוט כי אתה יודע באותה שניה שאתה יכול, ששום דבר בעולם לא יכול לעצור אותך מלעשות כן אם תחליט.
וקשה היה לי, אני מניח שקשה היה גם לאחרים, להישיר מבט לתוך עצמי ולראות את הדורסנות הזאת. לראות את הרוע הטהור ששוכן בתוכי. ואז כמובן אתה מתחיל לנסות ולהעלים את הרגש הזה, ולשאול את עצמך: רגע, אז אם לא ככה, איך אני אמור להתנהג בסיטואציה הזו? והמבוכה רק גדלה. מי שממש חרד מהרוע שבתוכו, גם ילך וינסה לעזור לה. כדי להרגיש שיש בו גם ים לבן של רגשות, טובים ומלאכיים.
אבל אני לא עזרתי לה. לא רציתי. אולי אלה עשרות הנרקומנים שאני פוגש מדי יום שמקהים את תחושותי; אולי פשוט אני לא רוצה להיבהל מים הרוע ששוכן בתוכי. נראה לי שבכל אחד מאיתנו שוכן רוע טהור. "יצר האדם רע מנעוריו", כתוב בספר הספרים. זה לא פוטר אותך מאחריות, להיפך: אתה זה שעומד עם היד על השיבר ומחליט כמה רוע אתה רוצה להוציא ממך.
הרי זה האלף בית של עולם השליטה: הרוע הוא לא לחלוטין שלילי והטוב הוא לא לחלוטין חיובי, וממילא אף אחד לא רוצה לחוות רק את אחד מהם.

אז כתבתי שאנחנו צריכים להתמודד.
להתמודד עם הנטל. לא לפחד. לא לשמור על עצמנו, כי אין באמת עבור מה.
לפני כמה דקות הלכתי ברחוב והסכלתי לאנשים בעינים במבט מאיים. גם בלי זה אני נראה 1.83 מטרים של עבריינות חסרת תקנה, עם המבט אני בכלל קשה מנשוא.
חיפשתי, התפללתי למישהו שלא יזיז את המבט שלו הצידה.
אומרים שכלבים מסתכלים אחד לשני בעינים, והכלב שמשפיל מבט נכנע לכלב השני. ככה זה גם בכלא. שם השפלת מבט תהפוך אותך לסנג'ר/שפחת מין של מישהו, בעולם שלנו, של שומרי החוק הנאורים, הקיצוניות לא מגיעה כל כך רחוק, אבל העיקרון נשאר. שליטה דרך מבטים.
ואני קיוויתי למישהו שלא יכנע למבטים שלי, שיגיד לי "על מה אתה מסתכל", יזרוק לי מילה ואז נלך מכות. כי כרגע אני מת ללכת מכות. לשרוט, לפגוע, להרוס ולהיהרס. הבטחתי לעצמי שלא אשמור על עצמי. כי אי אפשר כל החיים לנסות ולהיבנות ולשמור בכל מחיר על מה שכבר נבנה. אנחנו כולנו פועלים כמו שריר: צריכים להרוס את עצמנו כדי להבנות מחדש בצורה טובה יותר, עד גבול מסוים. ואז חוזר חלילה. מי שפוחד להיפגע - לעולם לא יוכל לשלוט כראוי, כי שליטה טובה היא ללכת על הקצה. מי שפוחד להיפגע - לעולם לא יוכל להיבנות, כי ההתפתחות שלו תעצר בשלב מסוים.
את המכות שלי אני כבר אמצא, כנראה שאצטרך ללכת לשכונה בה גדלתי. אבל קצת שעשע אותי כמה שאנשים נרתעים מגבר עם מבט חודר. והם לא נרתעים רק ממני, הם נרתעים גם מעצמם.
גברים הם יצורים כוחניים, ונראה לי שהם בעיקר נרתעים מעצמם.
אבל על כך כבר ארחיב בפעם הבאה.

אז החלטתי לפתוח בלוג. כן, גם גברים כותבים על עולם השליטה, במיוחד כאלה שממילא מתפרנסים מכתיבה.
אנחנו מעולם לא הכרנו כל אפשרות אחרת.
מה אני רוצה לכתוב פה?
אולי קודם כל עדיף מה לא יהיה פה.
לא יהיו פה סיפורי שליטה על נשים, מכאן או שלא מכאן.
ג'נטלמן לא מספר, ואני נחוש בדעתי להיות אחד כזה.
אז מה כן?
שליטה.
השליטה נמצאת בכל מקום: באינטרקציה שלנו עם אנשים שעוברים ברחוב, במקום העבודה שלנו וגם במערכות היחסים שלנו.
לכן שליטה טובה היא לא להגיד לה "תרדי על ארבע כלבה" ולדחוף לה זין לפה מיד אחרי זה.
השליטה האמיתית היא מנטאלית, וכל דבר אחר הוא פשוט משחק רע. גם בעולם הזה, כמו בעולם ההוא שם בחוץ של האנשים הרגילים, יש רבדים לכל מערכת יחסים. וזה לדעתי הרובד העמוק שבו.
יכול להיות מעניין לכתוב על העולם הזה דרך נקודת המבט של גבר שולט. בסוג שליטה כזו, הנטל הוא עלינו. אנחנו נושאים באחריות לשנינו, אנחנו סוחבים את העול שלנו ושלהן.
למה אנחנו עושים את זה? כי אנחנו גברים, וזה מה שאנחנו אמורים לעשות. להתמודד.

ועל כך כבר ארחיב בפעם הבאה.