עור מחוספס וקול חלק

אז התחלתי לכתוב שגברים נרתעים בעיקר מעצמם.
ואולי לא רק גברים, אבל אצל גברים הרגש הזה בולט יותר מאצל נשים.
לא מזמן ישבתי בבית קפה לצרכי עבודה. בכלל, זה מאוד כיף שישיבה בבתי קפה היא חלק בלתי נפרד מהעבודה, יש בזה משהו משמח.
ברחוב, ליד השולחנות, הסתובבה נרקומנית בקריז, צורחת, בוכה, משתטחת על הרצפה. כולם בבית הקפה, כולל כותב שורות אלה, הסתכלו עליה. פחד לא היה שם, העלובה הזאת בבירור לא מסוגלת להזיק למישהו במצבה. מה שכן היה שם, והיה כל כך ברור עד שאפשר היה להרגיש בה גם בעינים עצומות, זאת מבוכה. אני ושאר הבטלנים שיושבים באמצע היום בבית קפה, כולנו הרגשנו לא בנוח עם הנוכחות שלה שם. עם ההתנהגות שלה.
המבוכה הזאת באה כי לרגע אחד כל אחד הסתכל פנימה, לתוך הים השחור והאפל שקשה להשיר אליו מבט. כשאתה רואה אדם חלש ממך, אדם שהמוח שלך מזהה שהוא נחות ממך בכל מובן וללא צל של ספק, אתה נחשף לים הרגשות האמיתות שלך. לאיך שלא היית רוצה לראות את עצמך. בא לך למעוך אותו, לרמוס אותו, להפוך אותו לעפר. פשוט כי אתה יודע באותה שניה שאתה יכול, ששום דבר בעולם לא יכול לעצור אותך מלעשות כן אם תחליט.
וקשה היה לי, אני מניח שקשה היה גם לאחרים, להישיר מבט לתוך עצמי ולראות את הדורסנות הזאת. לראות את הרוע הטהור ששוכן בתוכי. ואז כמובן אתה מתחיל לנסות ולהעלים את הרגש הזה, ולשאול את עצמך: רגע, אז אם לא ככה, איך אני אמור להתנהג בסיטואציה הזו? והמבוכה רק גדלה. מי שממש חרד מהרוע שבתוכו, גם ילך וינסה לעזור לה. כדי להרגיש שיש בו גם ים לבן של רגשות, טובים ומלאכיים.
אבל אני לא עזרתי לה. לא רציתי. אולי אלה עשרות הנרקומנים שאני פוגש מדי יום שמקהים את תחושותי; אולי פשוט אני לא רוצה להיבהל מים הרוע ששוכן בתוכי. נראה לי שבכל אחד מאיתנו שוכן רוע טהור. "יצר האדם רע מנעוריו", כתוב בספר הספרים. זה לא פוטר אותך מאחריות, להיפך: אתה זה שעומד עם היד על השיבר ומחליט כמה רוע אתה רוצה להוציא ממך.
הרי זה האלף בית של עולם השליטה: הרוע הוא לא לחלוטין שלילי והטוב הוא לא לחלוטין חיובי, וממילא אף אחד לא רוצה לחוות רק את אחד מהם.