עור מחוספס וקול חלק

אני בעיצומו של מסע הרס עצמי, או בנייה עצמית. הכל תלוי בנקודת המבט. מה שלא תלוי הוא השחרור שאני משיג במהלך המסע הזה. ג'ואן באאז אמרה פעם שחירות זה כשאין יותר מה להפסיד. תמיד היה נראה לי שזאת אמירה ברורה נגד החיפוש אחר חופש. אולי היא התכוונה ההפך: כשאין יותר מה להפסיד, אז זאת חירות. פשוט לתת לדברים לקרות.


כל החיים שלך אתה נמצא במערבולת בה אתה מנסה לסדר את העולם. אתה מנסה לסדר את מקום העבודה שלך, את הבית שלך, את מערכת היחסים שלך, את האוטו שלך. והמרדף הזה אחר הסדר וההרמוניה המושלמים לעולם לא נגמר, כי לעולם לא תגיע אליו. לעולם לא תגיע לשלמות, כי השלמות נמצאת במוות, לא בחיים. זאת הטרגדיה של החיים, או היופי של החיים, הכל תלוי בנקודת המבט.

אם אתה חושב שהחיים מורכבים ממספרים, אז המוות הוא האפס המוחלט. זה שאי אפשר לחלק בו, זה שיכול להיות כלום והכל בו זמנית. והחיים לעולם לא יסתכמו באפס עגול ויפה, תמיד תהיה איזו שארית שלא תצליח להעלים. אומרים שהמוות הוא חלק מהחיים, אבל זה לא כך – המוות הוא ההפך מהחיים. הוא השאיפה שלך כי יש בו את השלמות האולטימטיבית. לכן תמיד אתה מפלרטט איתו, מנסה להתקרב אליו. לכן הוא כל כך מושך. ואם החיים הנכונים הם בסך הכל שאיפה עקרה להתקרב למוות, אולי כדאי לחיות אותם הפוך. בקצה האחד של הסקאלה יש את השלמות שמובילה לשחרור. אם אתה לא יכול להגיע אליה, אולי כדאי שתחתור לצד השני של הסקאלה, לכאוס שמוביל לשחרור.


פשוט לתת לדברים לקרות. אפילו יותר מכך, לא לפחד לעשות את הדברים שלא מביאים לשלמות. לא לפחד מכל מה שדפוק. ויתרתי על הקריירה שלי, על החסכונות ועל כל התכנונים. פעם הייתי מצלם הרבה, ונוכחתי לגלות שבשכונות העניות ביותר, במקומות הקשים והכאוטיים ביותר מתקבלות התמונות היפות ביותר. שכונות היוקרה שבהן הבניינים מסודרים בטורים לבנים סימטריים הן לא פוטוגניות להחריד. בא לי ללכת מכות, בא לי לפוצץ משהו, סתם בשביל ההרגשה. ובינתיים אני צולל לתחתית החבית של הקיום, זה המקום בשבילי.